"אין לאן לברוח": סרט אימה גזעני

ישנו פער ניכר בין המיומנות הטכנית בה עשוי "אין לאן לברוח" ("No Escape) לבין התיעוב שסרט זה מעורר ברמה המוסרית והאידיאולוגית. התיאור של המוני אסיאתיים ברבריים הדולקים בעקבות משפחה אמריקנית אחת וטובחים בכל מה שזז הוא מופת של גזענות עלובה, והניסיון הנואל להצדיק זאת באמצעות האשמה של גורמים אינטרסנטים מערביים הופך את הסיטואציה למקוממת פי כמה.

אל מול הילידים האלימים מציב הסרט משפחה אמריקנית תמימה שמגיעה למדינה האסיאתית הבלתי מזוהה (הצילומים נערכו בתאילנד), שעות ספורות לפני שראש המדינה נרצח והכאוס משתרר ברחובות. אוון ווילסון מגלם נציג של חברת מים אמריקנית שמגיע למקום בעיקר מחוסר ברירה, וגורר עמו את משפחתו: אשתו (לייק בל) ושתי בנותיו הקטנות (סטרלינג ג'רינס וקלייר גיר). לזכות – אם זו אכן המילה הנכונה – סרטו של ג'ון אריק דודל, שכתב את התסריט עם אחיו דרו, ייאמר שהוא לא מבזבז זמן על אקספוזיציה מיותרת, ותוך זמן קצר מגלים בני המשפחה שהם הגיעו, למעשה, לגיהינום.

רוב הזמן מתנהל "אין לאן לברוח" כסרט אימה לכל דבר, כאשר את תפקיד המפלצת מגלם ההמון המוסט שטובח בכל הנקרה בדרכו, זרים ומקומיים כאחד. העובדה שהזדהותנו המוחלטת נתונה (לכאורה) לאבי המשפחה הבלונדיני הנאבק להציל את משפחתו מפני "הפראים", בעלי הזהות הלא ברורה נוסח "כל-האסיאתים-אותו-דבר" – רק מדגישה את נקודת המבט הגזענית של הסרט.

"אין לאן לברוח". הגיעו לגיהינום

לכאורה, מסויג הכתוב בפסקה שמעל, משום שהדמות שמגלם ווילסון – גיבור לא-לגמרי סביר של סרט פעולה – אינה מאופיינת בדבר, מלבד תשוקה להישרדות. הוא-הוא הקורבן האמיתי של אותו קפיטליזם קניבליסטי שמשתלט על כלכלת מדינות העולם השלישי במסווה של נדיבות. רק כאשר במהלך הסרט שבה וצצה דמותו המסתורית של תייר בריטי בעל מוטיבציה מפוקפקת (פירס ברוסנן) – הגיבור שלנו מגלה את מניעיהם האמיתיים של ההמונים, והסרט קורס ברעש גדול אל מלכודת הצדקנות. אם הם אמנם צודקים, והאימפריאליזם המערבי הוא שגרר אותם למצב האלימות הקיצוני הזה– מדוע לתאר אותם כצבא של זומבים?

ולא שהדברים האלה עברו בשתיקה. ממשלת קמבודיה מחתה רשמית בפני מפיקי הסרט, אחרי שבקדימון נראו שוטרים המנסים לדכא את ההמון כשעל מגניהם כתובות אותיות בשפה הקמרית. נכון לעכשיו, נאסרה הקרנתו של הסרט במדינה. בנוסף, על מנת שלא להרגיז את ממשלת תאילנד, בה כאמור צולם הסרט, הקפידו היוצרים שלא להכניס סימנים מקומיים מזהים.

פירס ברוסנן בסרט

אז ווילסון ומשפחתו מזנקים מגגות, נחלצים ממסוק תופת, מוצאים מקלט במערכת עיתון מופגזת, ובאחד ממה שאפשר לקרוא לו "רגעי השיא" של הסרט – ווילסון הורג איזה אסיאתי באקט של הגנה עצמית ומתקשה לרגע לעכל את מה שעשה. הכל כדי להמחיש את מותר האדם המערבי על פני חיות-האדם מהמזרח הרחוק.

כאמור, הסיפור המופרך באופן קיצוני הזה מובא בסרט בעל קצב עצבני במיוחד ורגעי אימה אפקטיביים של ממש, שלוכדים את הצופה והופכים אותו שותף מגונה לחוויה הטראומטית שעוברת המשפחה הלבנה.

"אין לאן לברוח", במילים אחרות, הופך את האדם הלבן לגיבור-קורבן אך גם לקול המוסרי של כל מה שקורה פה, זה שמשמיע את המסר הפוליטי, נקרא לזה כך, של הסרט (וגם משלם על "חטאיו"). ואולם, בהיעדרה של איזושהי פרספקטיבה שפויה מצד "העולם השלישי" (או אפילו "הרביעי", כפי שהוא מכונה כאן) – הדברים האלה רק מעצימים את תחושת ההתנשאות של הסרט ויוצריו על האספסוף האסיאתי הרצחני.

זהו סרטם הרביעי באורך מלא של האחים דודל, שהתמחו עד כה בסרטי אימה דלי תקציב המבוססים על מראית עין דוקומנטרית ("קלטות פוקיפסי" מ-2007 ו"עמוק למעלה"

מ-2014). "אין לאן לברוח" בנוי כדרמה מסורתית יותר, אבל התמחותם של האחים בתחום האימה (הם ביימו גם את "שטן" על פי סיפור של מ. נייט שאמאלן, שמתרחש ברובו במעלית נוסעים צפופה) ניכרת גם פה, והממד הפוליטי אינו מהווה אלא רקע לסיפור אינטנסיבי של מנוסה בלתי פוסקת.

ועל אף הבעייתיות, בלשון המעטה, של הסרט, קשה שלא להעריך את הסיום האירוני שאולי לא חותם את הסרט בהצהרה פוליטית שנונה במיוחד, אבל מעלה סוג של חיוך על השפתיים. כך או כך, זה לא בדיוק הסרט לצפות בו אם אתם מתכננים בילוי חגים בתאילנד. סליחה, במדינה בלתי מזוהה בדרום-מזרח אסיה.