שתף קטע נבחר

בגיל 12 הכרתי את הבחור שתקף אותי מינית

כשמאור היה בן 12, הוא התחיל להיפגש עם מורה מהקיבוץ שלו, שבמקום לשמש כאוזן קשבת, מעל בתפקידו. לא תמיד החברה סביבו קיבלה את הסיפור, וחלק מהאנשים תהו כיצד ניתן אם בכלל, לאנוס גבר. בראיון ל-ynet הוא אומר: "המאבק הכי טוב בהאשמת הקורבן הוא להפוך את היוצרות - לצאת מהארון עם הסיפורים שלנו". מיוחד

ההצגה "הדם זוכר", שנכתבה על ידי אירית ראב, לירון סיני ואלירן מועלם, מוצגת בימים אלו בתיאטרון הקוביה שבמרכז הגאה בתל אביב, ועוסקת בסיפוריהם של שורדים ושורדות של תקיפה מינית. אל אחת ההצגות הגעתי ביחד עם חברי, מאור הוימן, נפגע התעללות מינית בעצמו. סיכמנו שאני מתלווה אליו ואסקר את המפגש שלו עם מה שההצגה מעלה ועם צוות היוצרות והשחקנים/ות, בתנאי אחד: שלמאור יש אפשרות לצאת בכל שלב מהתהליך ולהפסיק אותו.

 

הגענו למרכז הגאה וההצגה התחילה מיד. התיישבנו קרוב לדלת היציאה מהאולם כדי שנוכל לעמוד בהסכם. מאור סיפר שהתוקף שלו השתחרר ממש לפני כמה שבועות, והיה ברור שהחוויה תהיה עוצמתית ומורכבת, אך חששתי שמא החוויה תסב לו יותר נזק וכאב מאשר הזדהות ושחרור.

 

 

"בגיל 12 הכרתי בחור בן 40 בערך מהקיבוץ, שידעתי שכל בני גילי הולכים אליו ומדברים איתו על נושאים אישיים. הוא היה מורה בבית ספר יסודי, לא זה שאני למדתי בו, וחוץ מזה היה עושה אימוני כושר קבוצתיים לילדים בגילי. התחלתי ללכת אליו הביתה. הוא היה נשוי עם שני ילדים, וכשנפגשנו אצלו הילדים ישנו ואשתו לא הייתה בבית", מספר מאור.

 

"בהתחלה, באמת היינו מדברים על עניינים אישיים שלי, כמו הזהות המינית שאליה התוודעתי באותה תקופה ולא חלקתי עם חבריי, גם הקרובים ביותר. אחרי כמה שבועות או חודשים שנפגשנו, הוא התחיל לגעת בי. התגובות הראשוניות שלי היו רעות. מצד אחד, היה לי נעים, מצד שני הקאתי והתקשיתי לישון. לאט לאט גם הידרדרתי בלימודים. כל פעם שהתעוררו אצלי ספקות - פניתי להתייעץ איתו, כי הוא כל הזמן הדגיש את החשיבות של הדיסקרטיות, שהכל יישאר בינינו. זה הגיע ליחסי מין מלאים, ונמשך כשלוש שנים".

 

"אחרי שסיפרתי על זה לכמה חברים - הם דרשו ממני להפסיק להיפגש איתו. כשהייתי בשנת שירות, החלטתי להגיש תלונה במשטרה, ובצירוף מקרים מדהים התלונה הראשונה הוגשה על ידי בחור אחר שנפגע ממנו, בדיוק יום אחרי שביקרתי במרכז הסיוע. הגשתי עדות במשטרה. היא נמשכה 5 שעות והייתה קשה מאוד. מאז אני בטיפולים פסיכולוגיים, ובשנה האחרונה יצאתי מהארון עם הסיפור והחלטתי להשתמש בו כדי לקדם את המאבק באלימות מינית".

 

כבר לא מתבייש. מאור הוימן (צילום: מיכל בנדק) (צילום: מיכל בנדק)
כבר לא מתבייש. מאור הוימן(צילום: מיכל בנדק)

 

בסצנה הראשונה בהצגה הקהל מבחין בזוג חברות שאחת מהן עברה התעללות מינית והשנייה נוהגת בפרקטיקה של האשמת קורבן, גם אם איננה מתכוונת לכך, ואומרת לה "הרי רצית אותו! שתינו המון וראיתי שנמשכת אליו", ומשפטים דומים. כמה פעמים יצא לכם לשמוע משפטים כאלה? כמה פעמים הוצאתם בעצמכם את המילים האלו מהפה?

 

החברה שבה אנחנו חיים מחנכת אותנו להאשים את הקורבן ("כשאישה אומרת לא למה היא מתכוונת?" וכו'), אך כל משפט כזה רק מוסיף לתחושת האשמה ומייסר את הנפש עוד יותר. מאור מספר שלא פעם שמע את המשפט "איך אפשר לאנוס גבר? הרי גבר תמיד רוצה", ובתגובה הוא אומר: "המאבק הכי טוב בהאשמת קורבן הוא להפוך את היוצרות - לצאת מהארון עם הסיפורים שלנו".

 

ומה אנחנו יודעים על התעללות מינית בגברים? זה אולי אחד הנושאים המושתקים ביותר. על פי נתוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, אחד מכל שישה ילדים בנים מותקף מינית - נתון שמתאר היפגעות דומה של ילדים וילדות. אלפי פניות של גברים הגיעו למרכזי הסיוע לאחר שעברו התעללות מינית.

 

"הדם זוכר". תמונה מתוך ההצגה (צילום: אבי בן זאב) (צילום: אבי בן זאב)
"הדם זוכר". תמונה מתוך ההצגה(צילום: אבי בן זאב)

 

ההצגה היתה קשה לצפייה, מאור גלגל את עיניו למעלה בקטעים הגרפיים הקשים שהובאו אל הבמה בצורה אותנטית ולא בכדי. אחת מיוצרות ההצגה, אירית ראב, גם היא שורדת של התעללות מינית. "נאנסתי בגיל 8 וחצי", היא מספרת. "על מנת לחיות בצורה נורמאלית, הנפש פשוט הדחיקה את זה ובמהלך טיפול פסיכולוגי חוויתי לפני שלוש שנים תהליך שנקרא 'הזכרות מאוחרת', ובו הפרטים נשלמים לאט לאט לסיפור כרונולוגי. הבעיה בהזכרות מאוחרת היא שאתה פתאום חווה את הכל מחדש".

 

ראב היא בוגרת החוג לתיאטרון במסלול לבימוי באוניברסיטת ת"א, ועוסקת שנים רבות בתחום. יחד עם מספר חברים הקימה קבוצת כתיבה שמהלכה נוצרו חלק מהחומרים להצגה. "נעזרתי בתיאטרון כי אני מאמינה שזה כלי תרפויטי, והשתמשתי בו על מנת להבין חלקים מסוימים בחיי. יש תהליך שצריך לעשות אבל זה מאפשר קצת יותר הכלה".

 

 

 

לערער את חומת האדישות

ההצגה מסתיימת בדרמה גדולה. מאור עוצם את עיניו ובסיום אנחנו יוצאים יחד עם הקהל ההמום סביבנו החוצה. אני מדליק סיגריה וממתין שמאור ידבר ראשון. בניגוד למה שחשבתי, הוא לא יצא החוצה בקטעים הקשים. "במהלך רוב ההצגה היה לי קשה לעצור את הדמעות", הוא מודה. "בכל האירועים שהוזכרו היו מרכיבים שהזכירו לי את החוויה שעברתי, וגם את התגובות של החברה אז וכיום; גדלתי בקיבוץ ואני יכול לומר בדיעבד שהעלימו עין".

 

 

"כשהסיפור התפוצץ, המון אנשים התקשרו אלי ובירכו אותי על האומץ. זה חיזק אותי אבל היה בי הרבה כעס על עולם המבוגרים. למשפחה שלי היה מן הסתם קשה יותר, וזכיתי מהם לכל אורך הדרך לתמיכה. אחרי הפנייה למרכז הסיוע, הוצע לי לעבור טיפול נפשי אצל מומחים לנושא. מאז עברתי כמה טיפולים שעזרו לי מאוד. זה כמובן לא נעלם אף פעם, ואני יכול לומר שבתקופה האחרונה זה דווקא קשה יותר, בעיקר מאז שהתוקף השתחרר, אבל טיפול ורשת תמיכה חברתית הן חשובות להתמודדות".

 

לפני שנכנסנו לשיחה משותפת עם השחקנים והיוצרת, שאלתי את אירית מה הדבר שהייתה רוצה שניקח מההצגה. "אנחנו מנסות לערער את חומת האדישות ואיכשהו להלחם בתופעה שנקראת 'תרבות האונס', ואם אנחנו נוכל לגייס למאבק עוד נפש אחת, לערער עוד לבנה אחת ולגרום לזה שזה כבר לא יהיה מובן מאליו שנשים ואנשים נפגעים - אז אנחנו בדרך הנכונה, ואני מקווה שכמה שיותר אנשים יצטרפו".

 

ההצגה 'הדם זוכר' תוצג ב-17 וב-18 בנובמבר בשעה 19:00, במרכז הגאה בתל אביב, ובהשתתפות השחקנים: לינוי אלבכר-דביר, יואב אמיר, טומי ברמבוים, עתליה זהבי-שגיא ואלירן מועלם.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים