השאלות נותרו פתוחות

כצפוי, הסתיימו הדיונים בטאבה בלי הסכם - הסכם מסגרת או משהו שמעבר להצהרה משותפת במסיבת עיתונאים. "אין לנו זמן איכותי פוליטי", אמר השר בן-עמי; כיוון שהיה ברור מלכתחילה שאין זמן כזה, נשאלת השאלה מה היתה התבונה המדינית או הפוליטית בכינוס. היא תיענה באופן מלא, כמובן, רק ב-6 בפברואר.
הניסיון אומר שמאמצים של הרגע האחרון אינם משכנעים את הבוחר הישראלי החשדן. ב-1996 כינס שמעון פרס פסגת שלום בשארם א-שייח', והסוף ידוע. בסקרי סופי השבוע אמרו יותר ישראלים שהסכם בטאבה יחזק את תמיכתם בשרון, מאשר אלה שאמרו שיביא אותם לתמוך בברק. הרוב אמרו שדבר לא ישנה את עמדתם.
נכון לעכשיו, הישראלים מעוניינים בביטחון הרבה יותר מאשר בשלום; קשה יהיה לברק, שרק לפני זמן קצר דיבר על סכנת מלחמה כוללת והעדר פרטנר בצד השני, לשכנע אותם שהיתה כאן התקרבות אמיתית ולא הצטופפות רגעית של שני צדדים, שצילו של שרון נפל עליהם.
המפגש בטאבה הוגדר על ידי כמה ממשתתפיו "השיחות הרציניות ביותר אי פעם". אף על פי שהמונח הזה נשחק מאוד בחודשים האחרונים, ברור שהפעם – בניגוד למפגשים קודמים, ואפילו לוועידת קמפ דייוויד – נגמלו הצדדים סופית מהדיבור עם עצמם, והם מכירים באמת בקיומו ובצרכיו של הצד השני. אם אכן ילך ברק בשבוע הבא אל החורף הפוליטי, יישאר לו זמן רב להרהר בשאלה מה היה קורה אילו הפקיד את משתתפי טאבה על המשא ומתן לפני שנה וחצי, ולא הרחיק את בן-עמי, ביילין ושריד ממנו זמן רב כל כך.
כולנו, יהיה ראש הממשלה הבא מי שיהיה, נשארים עם שאלה אחרת, חשובה לא פחות: האם, כשאנחנו מדברים גלויות, מסתבר לנו שהשלום אכן כה קרוב, כפי שטענו חלק מהישראלים (אבל לא הפלסטינים) עם סיום השיחות.