סיפור אדיר
החיים המאושרים שבנו אסתר ודודי ורד התרסקו ביום שישי אחד לפני שש שנים, כשהבן, אדיר, נהרג בתאונת דרכים. אבל המשפחה סירבה להיעלם בצער ובמקום זה פנתה להנציח את זכרו של אדיר בעזרה לילדים חולים. היום זה כבר מפעל שלם
לפני שש שנים היכתה הטרגדיה בבית משפחת ורד בוודלנד הילס. בנם הבכור של אסתר ודודי נהרג בתאונת דרכים. היה זה יום שישי בערב, ה-12 בפברואר 2010. אדיר, שיצא עם חברים לבלות, הוציא את ראשו מהמכונית הנהוגה על ידי חברו, ראשו נחבט במכונית חונה והוא עף מהמכונית ונהרג. אדיר היה בן 17 בלבד, תלמיד כיתה י"א בבית הספר היהודי "ניו ג'ו" בווסט הילס, צעיר פופולארי שהחיוך היה תמיד על שפתיו. קרוב לאלף איש הגיעו ללוויה שהתקיימה בבית הקברות עדן בסילמר. לאחר השבעה, כשאחרון המבקרים חזר לביתו, נותרו בני הזוג ורד וילדיהם לבד עם הכאב. טרגדיה כזאת יכולה לפרק משפחות וזה אכן קורה לעיתים קרובות. זוגות רבים מתגרשים, מתקשים לשאת את הכאב האין סופי הזה. אבל דודי ורד נשבע לעצמו שהוא לא יניח למשפחה שלו להישבר.
דנה הצטרפה לטיול לל.א בשנה הראשונה, היא נפטרה לפני שנה. בתמונה בחברת אדיר ורד ז"ל
"זה היה דבר מאוד מאוד קשה”, הוא נזכר, “מעולם לא חשבתי שאהיה אב שכול, זה היה בלתי נתפס, אבל נשבעתי שלא אתן למשפחה שלי לצנוח. שנמשיך להיות אותה משפחה חמה שאוהבת לצחוק, לטייל, שמרימה את הראש וצועדת קדימה. אני רואה אנשים שהצער לאחר מותו של הילד, פוגע בהם בצורה כל כך קשה שהם נעלמים. אני יודע שאם היתה להם את הבחירה, הם היו עושים את זה אחרת, יחד עם זאת אני יודע שאי אפשר לשפוט אנשים. הצער יכול לקחת אותך למקומות מאוד רחוקים. כל אחד מאתנו בנוי בצורה אחרת והחוזק הנפשי שלו שונה".
ארבעה חודשים בלבד לאחר מותו של אדיר היה אמור ורד להביא ללוס אנג'לס קבוצה של ילדים חולי סרטן במסגרת ארגון "להושיט יד". שמונה חודשים קודם לכן, הוא הביא את הקבוצה הראשונה ללוס אנג'לס ל-11 ימים של כיף צרוף. "האירוניה היא שאז הסתכלנו על הילדים החולים, חלקם היו מאוד חולים וחשבנו שלא כולם יהיו איתנו בשנה הבאה והנה, שמונה חודשים אחרי, דווקא אדיר לא היה איתנו וכל שאר הילדים החזיקו מעמד יפה".
עם מותו של בנו הבכור, איש לא ציפה ממנו להתחיל לעבוד על ארגון טיול נוסף. אברהם עטר, מייסד העמותה בישראל, פנה אליו בעדינות ואמר שהוא חושב לבטל את הטיול. הוא חשב להקל על האב האבל, אולם ורד ביקש ממנו להמתין ולתת לו לחשוב על זה. "דיברתי עם אשתי והחלטנו שאדיר היה רוצה שנמשיך עם התוכנית כרגיל. הוא הרי היה המתנדב הראשון של הארגון והיה בינו לבין הילדים חיבור כל כך חזק וטוב. הוא לא היה רוצה שנבטל את טיול החלומות לילדים".
ורד הרים טלפון לעטר ואמר שממשיכים כרגיל. זכרונות הקבוצה הראשונה שהגיעה ללוס אנג'לס, היו עדיין טריים בראשו של ורד. אדיר היה אז ילד בן 16 ואביו שאל אותו אם יסכים להיות המתנדב הראשון של העמותה. "ידעתי שאהיה עסוק עם כל הלוגיסטיקה והתכנון והייתי צריך מישהו שילווה את הילדים. ידעתי שאדיר יתאים לזה בדיוק, הוא הכיר את כל פארקי השעשועים כי מגיל צעיר לקחנו אותו ליוניברסל סטודיוס, דיסנילנד וכל שאר הפארקים. בהתחלה אדיר לא התלהב, הוא אמר ‘אני רוצה ליהנות מהחופש הגדול שלי, להיות עם חברים’. אמרתי לו: ‘אדיר, מדובר רק ב-11 ימים, תעשה את זה בשבילי ואני מבטיח לך שלא תתחרט, אחר כך יהיה לך את כל החופש הגדול לעשות מה שאתה רוצה, לנסוע לארץ, לבלות עם חברים וכו’'. אדיר חשב על זה קצת והסכים. ביום הראשון הוא הצטרף אל המסיבה שערכנו לילדים בערב ומאותו רגע לא עזב אותם. הוא שאל אותי: אבא, מה דעתך שאני אשאר עם הקבוצה בבית המלון כך שלמחרת בבוקר כבר אצטרף אליהם לטיולים?".
במשך עשרת הימים הבאים, אדיר חזר הביתה רק יום אחד, להחליף בגדים, ושב לחדר בבית המלון אותו חלק עם דור, נער חולה בן 16. "החיבור בינו לבין הילדים היה מדהים. כל יום קיבלתי מחמאות מהילדים על הבן שלי. אדיר דחף את כיסא הגלגלים של הילדים, רקד איתם, השתולל איתם. גם לאחר שהם חזרו לארץ, הוא ודור שמרו על קשר וכשאדיר טס לארץ, הם נפגשו. למעשה, עד היום אנחנו בקשר עם דור שהיום הוא בגיל שאדיר היה צריך להיות, בן 22. דור התנדב לצה"ל, התחתן לפני שנה ונולדה לו תינוקת”.
החיבור בין ורד ועמותת ‘להושיט יד’ התחיל בסלון ביתו של חברו הטוב, קובי שירזי ואשתו לילך. "לפני כשבע שנים, קובי הזמין אותי אליו הביתה להרצאה. לא ידעתי בדיוק איזה ערב זה הולך להיות, אבל כשהגעתי ראיתי הרבה כיסאות שרובם נותרו ריקים. פתאום עמד לפנינו אדם דתי עם זקן והתחיל במשך שעתיים וחצי להצחיק אותנו. כולנו התגלגלנו מצחוק. אחר כך סיפרו לי שהכינוי שלו הוא יצפאן הדתי. הוא היה הסטנדאפיסט הכי מצחיק שראיתי. אחריו בא אדם עם זקן עוד יותר ארוך שנראה לי כמו האמיש. הוא עמד לפנינו והתחיל לדבר על ילדים חולי סרטן. באותה תקופה, חמי היה חולה סרטן וזה נגע לי ולאשתי בלב. מכיוון שלא היו שם הרבה אנשים, ידעתי שיהיה קשה לגייס תרומות, אז ישר הרמתי יד ותרמתי תרומה גדולה ואז אנשים התחילו לתרום ועד מהרה נאסף סכום יפה".
ורד החליט להזמין את האיש, אברהם עטר שמו, לערב התרמה נוסף אצלו בבית. הוא התרשם מסיפורו של עטר על העמותה המסייעת לילדים חולי סרטן ומשפחותיהם בצורות שונות, החל מהסעות לבתי החולים לטיפולים, עזרה בשיעורי בית, חלוקת צעצועים ומתנות לילדים וכו'. "התקשרתי לכל החברים שלי והזמנתי אותם לבוא אלי לערב התרמה. גייסנו תרומות יפות ובזה זה הסתיים, או כך חשבתי. אחרי כמה חודשים, קיבלתי טלפון מאברהם והוא אומר לי: 'שמע, יש לי פה בחור שהיה בקורס טיס, קיבל כאבי ראש איומים במהלך טיסה, לקחו אותו לבית החולים וגילו אצלו גידול סרטני במוח. הבחור נלחם על חייו'. הוא אמר לי שהוא מתכוון לחזור לארה"ב לגייס תרומות ומה דעתי שיביא אתו את הבחור ששמו דני. אמרתי: ‘בכיף, למה לא?’
“דני הגיע עם אברהם, בחור מדהים, בן 20 פלוס. מצבו לא היה מי יודע מה, הוא כבר הלך עם מקל כי הסרטן התפשט לו לרגל. לא ידעתי למה לצפות, אבל במקום לראות בחור חסר אנרגיה ומדוכא, פגשתי בחור עם מלא אמביציה ושמחת חיים. עשינו לו טיול של כיף. פינקנו אותו בשפע מתנות, גם לחברה שלו שסיפר כי הוא רוצה להתחתן איתה.
אסתר ודודי ורד
“מספר חודשים לאחר שהם חזרו לארץ, קיבלתי טלפון מאברהם שהזמין אותי לביקור במחלקת חולי הסרטן בתל השומר. הוא גם הזמין אותי לראות את דני שהיה מאושפז באותו בית חולים. אני הייתי בדיוק בביקור בארץ, אז לקחתי את הורי, אשתי וילדי והכנתי אותם לקראת מה שהולך לקרות. כשהגענו לבית החולים, אברהם נתן לנו שקיות עם ממתקים ואמר: ‘תחלקו לילדים, זה יעשה להם שמח’. עברנו בין המחלקות ונפגשנו עם הילדים, אברהם הסביר לנו איך הם תומכים במשפחות ועוזרים להן בצורות שונות. מה שמאוד הרשים אותי היה לראות איך כל הרופאים והאחיות מתייחסים לאברהם. כולם ניגשו אליו לדבר, להתייעץ. הוא התהלך במחלקה כמו מלאך. בעיקר היה מדהים לראות את התגובות של ההורים כלפיו. היה זוג אחד שהגיע במיוחד לבית החולים להזמין אותו להיות הסנדק של הבן שבדיוק נולד להם. הם איבדו זמן קצר קודם לכן ילד לסרטן. התגובות היו כל כך אמיתיות וזה מאוד חיבר אותי לאברהם ולעמותה שלו".
את החלק הקשה יותר של הביקור, שמר עטר לסופו. "דני היה מאושפז באחד החדרים למעלה. לביקור הזה כבר לא לקחתי את המשפחה. עליתי לבד עם אברהם ונפגשתי עם דני שכבר היה מאוד חולה אבל עדיין מלא אופטימיות ותקווה להחלים. התחבקנו ודני סיפר כמה שהטיול לארה"ב עזר לו ונתן לו כוחות חדשים, וכמה שזה חימם לו את הלב להיפגש עם אנשים שבכלל לא הכירו אותו אבל העניקו לו חום ואהבה. אחרי חודשיים, כשכבר חזרנו הביתה ללוס אנג'לס, קיבלתי טלפון מאברהם והוא סיפר לי שדני נפטר”.
חודשים מספר חולפים ועטר שוב מרים טלפון לידידו בלוס אנג'לס ובפיו הצעה: ‘מה דעתך שנביא קבוצה של ילדים חולי סרטן לטיול כיף באמריקה. לדני זה נתן כל כך הרבה כוחות, שיפר את ספירות הדם שלו, הוא לא הפסיק לספר על החוויה הזאת ועליכם לכל אחד'. אמרתי לו: ‘אוקיי. אבל במה זה כרוך?’ הוא אמר: ‘נביא רופא, אחות, מלווים וקבוצה של 12-13 ילדים וניקח אותם לטייל’. שאלתי כמה זה צריך לעלות והוא עשה לי חשבון של רב ולא של איש עסקים שזה תמיד יוצא חצי. הרעיון קסם לי ובצורה ספונטנית עניתי: יופי, בוא נעשה את זה. האמת שלא ידעתי במה זה יהיה כרוך בדיוק, אבל מאותו הרגע, זה קרם עור וגידים. קנינו כרטיסי טיסה לילדים, התארגנו עם רכבים, בית מלון וארוחות כשרות".
ורד גייס לצורך העניין גם את החברים שלו שהיו מאוד נדיבים מהרגע ששמעו על מה מדובר. למעט הקבוצה העיקרית הפועלת לצידו מההתחלה: קובי ולילך שירזי ואלי ואביבה שטרית והרב נחמן מנורת' הוליווד, חברים רבים התגייסו לעזרה בדרכים שונות: בעלי מכוניות ספורט התנדבו לבוא לבית המלון ספורטס מן לודג' לקחת את הילדים לסיבוב בלמבורגיני, הפרארי, הפורשה ושאר מכוניות המרוץ. חברים אחרים בעלי יאכטה לקחו את הילדים לשיט וטייסים בעלי הליקופטרים לקחו אותם לסיבוב בשמי לאס וגאס. בעלי חנויות בדאון טאון לוס אנג’לס הרעיפו על הילדים מתנות.
ורד, איש עסקים בתחום האופנה ובעל YMI Jeans ו- David's Place בדאון טאון, לא היסס להתקשר לחברים, לקולגות, לבנקים איתם עבד, אנשי נדל"ן שעשו איתו עסקים, ולבקש שיתרמו למען המטרה הקדושה. "התרמתי את כל המפעלים שעובדים איתי בסין. הם תרמו בעין מאוד יפה. סכומים מכובדים. בגלל שאנשים יודעים שהמטרה טובה אחוזי ההצלחה שלנו מאוד גבוהים ועומדים על 98%. התרומות מאוד מכובדות, למרות שאני לא מזלזל באף תרומה, דין פרוטה כדין מאה”.
טיול החלומות של הילדים בלוס אנג'לס מתחיל כבר בשדה התעופה בלוס אנג'לס כשמונסטר לימוזינה מגיעה לאסוף אותם ולוקחת אותם משם לפארקי שעשועים כמו דיסנילנד, יוניברסל, עולם הים וטיולים לאטרקציות כמו וניס ביץ', שדרת הכוכבים, שיט באגם ומסיבות שמחות בבתים פרטיים. כל אלה, מסתבר, מסייעים לספירות הדם של הילדים השבים ארצה במצב רוח מרומם. לא כולם אמנם מצליחים לשרוד וורד מספר לי בכאב על ילדים שנפטרו במהלך השנים. הוא מתנחם עם זאת שבמהלך חייהם הספיקו לבלות ולהינות והיו להם זכרונות מתוקים ויפים מהחוויה האמריקאית שלהם.
מאחר ומדובר בארגון קטן יחסית, ורד די גמיש בכל מה שנוגע לילדים המגיעים לכאן. הוא מספר לי על ילדה שעברה תאונת דרכים קשה לפני מספר שנים לאחר שדלתות האוטובוס נסגרו עליה והיא נגררה לאורך מספר רחובות. עור גבה וידיה השתפשף והתקלף לחלוטין והילדה נאלצה לעבור שנים ארוכות בכניסה ויציאה מבית החולים לניתוחי השתלת עור. "קיבלתי פניה להביא אותה לכאן כי אין אף עמותה המסייעת לילדים שנפגעו בתאונת דרכים, אמרתי כמובן שנביא אותה לכאן. היא בכתה מהתרגשות. תראי איזו ילדה יפהפיה”, הוא אומר ומראה לי תמונה של ילדה ג'ינג'ית חמודה. "היא היום בת 17 והטיול כל כך עזר לה ועודד אותה”.
במהלך השנים, הלך וגדל מספר הילדים המגיעים ללוס אנג'לס. בטיול האחרון כבר הגיעו לעיר 27 ילדים ועוד קבוצה של כ-13 מלווים, ביניהם אחיות, רופא, צלם. "לוגיסטית זו עדיין אותה לוגיסטיקה אבל קצת יותר מאמץ ויותר תרומות חברים”, אומר ורד.
לא רק תרומות ורד מגייס אלא גם מתנדבים, ביניהם מאיה טוביה שהיתה חברתו של אדיר בזמן שנהרג וחברים נוספים מבית ספרו "ניו ג'ו" (ששמו הספיק להתחלף לדה טולידו): אלי זאגה, בנו של שותפו לעסקים של ורד, משה זאגה, יסמין אסולין, מקס לוין וילדי שותפיו בני משפחת שירזי ושטרית. גם שלושת ילדיו של ורד מעורבים בעמותה: אביב, 18, דליה, 16 ואדם, 14.
"הרעיון הוא להביא ילדים לעשיה וללמד אותם את הערך של לתת מבלי לבקש שום דבר בחזרה. זאת אחת הדרכים שאנו מחנכים את ילדינו, לתת וליהנות מהנתינה. אני מאמין שדרך העשיה, זה נכנס לדי.אן.איי שלהם. אני ירשתי את זה מסבתא שלי ז"ל ומאמי, שתיהן הטמיעו בי את החשיבות הגדולה שבנתינה. יש הרבה אנשים שיודעים לדבר, אבל פחות אנשים שיודעים לעשות. דני מ"שי-לי" הוא אחד שיודע לעשות. הארגון שלו מחלק חבילות מזון לנזקקים מדי שבוע ועושה עבודת קודש, בגלל זה אני משתדל לעזור לו עד כמה שאפשר".
קופסאות המזון המלאות כל טוב המחולקות על ידי "שי-לי" מדי יום חמישי בערב וערבי חג, נושאות את תמונתו של אדיר. בכלל, ורד מנציח את שמו של בנו בכל הזדמנות ובכל מקום. כך למשל הוא תרם כלי רכב שיסיע את החולים בארץ לטיפולים ודמותו של אדיר מחייכת מעליו. חדר כושר שתרם בכפר הנוער בן שמן, בו גדל והתחנך, גם נקרא על שם הבן. "המקום הזה תרם לי המון. אני שומר על קשר עד היום עם החברים שלי שהתחנכתי אתם שם. כפר הנוער מוציא הרבה ילדים מדהימים משם. היה לי אמנם אח אחד בבית, אבל בכפר הנוער היו לי עוד 70 אחים ואחיות. את צריכה לראות את קבוצת הווטסאפ שיש לנו. אם אפתח אותה עכשיו תראי איזה 60 הודעות".
ורד מספר כי בילדותו גר ביפו הקטנה ומאחר והוריו ביקשו להרחיק אותו מהעבריינות באזור, הם שלחו אותו לבית שמן. "היה מאוד קשה להיכנס לכפר הזה בזמנו כי הוא נחשב לאחד ממוסדות החינוך הכי טובים בארץ, אבל למזלי הם הצליחו לשלוח אותי לשם והמקום הזה עיצב את האישיות שלי. הכפר הזה הוא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיי, הוא לימד אותי לאהבת הארץ, החקלאות, ישראל היפה. גדלתי על ערכי מוסר גבוהים. בשנה שעברה עשינו את הפתיחה של חדר הכושר, זה היה ביום העצמאות. באותה הזדמנות גם עשינו פגישת מחזור של 30 שנה בפנימיה. מנהלת הכפר נתנה לנו חדרים שם ובילינו שם ביחד 48 שעות. זה היה מדהים לחזור להיות ילד עם כל החברים אתם גדלתי. החניכים שלומדים שם היום, הופיעו בפנינו ושרו לנו, זה היה מאוד מרגש. התמונה של אדיר תלויה בכניסה לאולם".
הראיון עם ורד מתקיים בפינת האוכל בביתו היפה בוודלנד הילס המשקיף לעבר נוף של הוואלי. הוא עשה דרך ארוכה מאז היה ילד שגדל בשכונה קשה. כשאני שואלת אותו עד כמה העבודה במסגרת "להושיט יד" עזרה לו להתמודד עם האובדן, הוא מספר לי סיפור: "היה לי רב איתו הייתי מניח תפילין כל יום שישי, הרב מנדל ליבקובסקי מחב"ד. הוא סיפר לי על טרגדיה שקרתה בכפר חב"ד לפני שנים רבות. קבוצת מחבלים נכנסה לכפר חב"ד והרגה מספר מהחסידים. באותה תקופה לא היו טלפונים ניידים והחסידים שלחו פקס לרב מלובביץ' ושאלו אותו: כבוד הרב, מה עושים? אחרי כמה ימים הם קיבלו פקס ובו היה כתוב: מעשיה תנוחמו. וזה נכנס לי לראש - מעשיה, אתה מתנחם. העשיה והנתינה, עזרה לנו כמשפחה. אנו עושים כמיטב יכולתנו לעשות לילדים שמגיעים לכאן כיף, להנעים להם את הזמן כמה שאפשר. לפעמים זה קשה, יש ילדים שנפטרים וזה עצוב וכואב אבל אנחנו לא עוצרים.
“יש לנו גם סיפורים שמחים כמו דנה שהיתה בת 9 בטיול הראשון שלה איתנו והיא הצטרפה אלינו שוב לטיול האחרון שהיה במאי השנה. היום היא כבר בת 16 והחלימה בצורה בלתי רגילה.היא מתפקדת נפלא. נסענו לאגם והיא נכנסה לתוכו והתחילה לשחות". ורד ממהר לפתוח את הטלפון הנייד שלו, לוחץ על Play ומציג כאב גאה את דנה שוחה באגם. "שאלתי אותה, לא קר לך? ולא, לא היה לה קר, היא המשיכה לשחות לה בכיף. איזו ילדה מקסימה".
פורסם לראשונה 08/10/2015 19:11
עמית בחברת דודי ורד בטיול הראשון שלה לארה"ב
מומלצים
