שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    הסרט על חוקרו של רוצח רבין מציג מוות כפול

    "לא חשבתי שהוא יצחק" מביא את סיפורו של השב"כניק שחקר את יגאל עמיר לאחר רצח רבין, ותכנן להרוג אותו. מלבד הטרגדיה האישית, סרט הדוקו גם מספר סיפור רחב יותר ועצוב יותר

    למציאות יש דרכים משונות לציין תאריכים היסטוריים. הנה, את השנה ה-20 לרצח רבין היא בחרה לציין באמצעות גל הטרור הנוכחי. מה אפשר היה לעשות אחרת כדי למנוע את הרצח היא אחת התהיות הפופולריות כבר שני עשורים, אף שהמציאות מוכיחה שבנט כנראה צדק, ולא למדנו כלום מרצח רבין. גם העובדה שדרכנו במקום הכי נמוך בדמוקרטיה לא גרמה לנו להתעורר, ולא מנעה מאיתנו לטפח אקלים חברתי אלים לא פחות מזה ששרר פה בתקופה שקדמה לרצח, מה שאומר שגם אם הרצח היה נמנע, מן הסתם היינו מוצאים את עצמנו באותו מקום בדיוק.

     

    ביקורות טלוויזיה נוספות:

    "גב האומה": אי של שפיות

    "הרומן": זה רק מסתבך והולך

    "הומלנד": אי אפשר לברוח מהמזרח התיכון

     

    "לא חשבתי שהוא יצחק", סרט הדוקו ששודר אתמול (א', 21:00, ערוץ 10) לא מנסה לענות על התהייה הזו, אבל עדיין מעניק את הסיפוק המפוקפק של חיטוט בפצע. הוא מביא את הסיפור של דביר קריב, איש שב"כ בדימוס שהיה החוקר הראשון שפגש ביגאל עמיר בלילה שאחרי הרצח וגם השתתף בחקירה שלו בימים שבאו אחריו.

     

    "לא חשבתי שהוא יצחק" מתלווה לספר שהוציא קריב, שמספר את אותו סיפור: התקופה שקדמה לרצח מנקודת מבטו של איש שב"כ שהעריץ את רבין, החקירה של עמיר, השנים המיוסרות שהגיעו אחר כך, רגשות האשם ובסוף – הקתרזיס. על השאלה "איפה טעינו" קריב דווקא יודע לענות די בפירוט: השב"כ טעה כשהקפיא את "שמפניה", כשלא ייחס מספיק משקל למודיעין על יגאל עמיר, כשלא שמר על רבין מספיק טוב למרות התראות ברורות לרצח ראש ממשלה. בניגוד לאחריות החברתית הכללית שכללה העלמת עין מתופעות כמו פולסא דנורא או קריאות "מוות לרבין", לקריב יש חטאים מאוד ברורים להכות עליהם, והוא מכה.

     

    דביר קריב. המלט מודרני (באדיבות ערוץ 10) (באדיבות ערוץ 10)
    דביר קריב. המלט מודרני(באדיבות ערוץ 10)
     

    קריב הוא דמות מעוררת סימפטיה. האינפורמציה שהוא מספק על החקירה ועל פעילות השב"כ בשבועות שקדמו לרצח, כמו הניסיונות הנוספים של עמיר להגיע לרבין וההפעלה של אבישי רביב, הופכים את סיפור הרצח לאניגמטי פחות. העריכה של הסרט טובה, כמו גם הבחירות המוזיקליות. הגיבור מוצלח בתור מי שמנגיש את הצער וההלם הלאומי הקשים לתפיסה באמצעות ההלם האישי שלו, אבל דווקא ההתעכבות בסרט על הצדדים הכביכול דרמטיים בסיפור שלו (האקדח שנשאר בתיק, היריקה בקפה) מייצרים דרמה מדומה שמחלישה את הסיפור. אנחנו כבר יודעים איך זה הסתיים. הכמעטים לא נרשמים בספרי ההיסטוריה. קריב לא מנע את רצח רבין ולא נקם את נקמתו.

     

    אין ספק שהסיפור של קריב טלטל אותו כהוגן, ואין באמירה הזאת שום כוונה להפחית מהעוצמה הרגשית שליוותה את הטרגדיה הפרטית שלו, כחלק מצוות שאמור היה להגן על ראש הממשלה ממקרה כזה בדיוק. אבל די מהר מתברר שקריב, שמצטייר בסרט כסוג של המלט מודרני, שלבטים מוסריים משתקים אותו ("כמעט ירקתי לו בקפה.. אבל לא". "כמעט יריתי בו... אבל בסוף ויתרתי"), בעצם מספר סיפור של פלג בעם שהולך ומצטמצם.

     

    אני זוכרת שבימים שאחרי הרצח שדרני הרדיו התפעלו באיפוק מהעובדה שמספר תאונות הדרכים עמד כמעט על אפס, אלא שזה היה שבריר של הפוגה. מאז האקלים החברתי הפך אלים עוד יותר, ומה שהיה אז שוליים סהרוריים, הפך למיינסטרים שנדמה שאף אחד לא מתרגש ממנו. קריב חשב שאם הוא יירה בעמיר הוא יירה בדמוקרטיה. עשרים שנה אחרי הרצח הקול של קריב הרבה פחות אופנתי.

     

    האג'נדה הציונית-דמוקרטית של הדור הקודם שעליה גדל קריב, כבר כמעט ולא קיימת. היום הוא במיעוט, וככזה הוא מתייסר במה שנהוג לכנות "חשבון הנפש של השמאל", אף שאין פה עניין של שמאל וימין, ערבים ויהודים, אלא עניין חברתי-פנימי של אזרחי ישראל. את האג'נדה הזאת החליפה כמעט לחלוטין נערה שמודה לאמא שלה על שהנחילה לה "ערכים" כמו שנאת ערבים. קריב מתאר את המאבק הפנימי שלו מול יגאל עמיר, כשאותו מאבק בדיוק מתקיים כבר 20 שנה מחוץ לחדרי החקירות של השב"כ. בואו נקווה שבנט הוא לא היחיד שצדק, ועם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    באדיבות ערוץ 10
    "לא חשבתי שהוא יצחק"
    באדיבות ערוץ 10
    לאתר ההטבות
    מומלצים