גוטמן יכול להיות הצלחה גדולה בהפועל ת"א/ טור

אוי! אוי! אוי! איזה אסון קרה לנו. שוב לא עלינו לאן שצריך בכדורגל. 45 שנה זה חוזר על עצמו. אז, ב-1970, השחקנים היו יותר מחויבים והמאמן היה עמנואל שפר האגדי. היה כמו כל הישראלים. מגיע קטן ויוצא גדול. ואיזה שחקנים היו לנו.

שייע, שפיגל ושפיגלר למשל. המאמן המצוין היה ייקה והשחקנים היו יראים מפניו. פעם הוא קבע איתם ל-07:30 ואמר להם בתרגום מאידיש לעברית "האימון מחר מתחיל בחצי שמונה בבוקר". מרוב פחד הם הגיעו בחצי שמונה. אצלם נדמה היה שזה ארבע לפנות בוקר.

אחריו היו דוויד שווייצר, שהעפיל לאולימפיאדת מונטריאול. גדולתו הייתה שהוא לא פחד להציב ערבי מיפו, ג'ימי טורק. אולי כדאי שנתחיל להפנים שהספורט זה לא אנחנו למעט ספורט הכורסא.

רבים היו מוכנים להתחלף איתנו ולתת לנו את כל תארי הכדורגל שלהם תמורת פרס נובל אחד, הלא לנו יש שם 14 כאלה. חבל שאנחנו לא ממנפים אותם לדרכי חינוך, תעשייה ורווחה.

באשר לסוגיית המאמן: העשרים שהיו פה מכל רחבי העולם עשו מאמצים גדולים בכדי לסייע – ולא הסתייע. גוטמן לא צריך להוכיח לאף אחד מה הוא שווה. השגיו בהפועל חיפה, באר שבע ותל אביב מדברים בעד עצמם. אם גוטמן היה שואל אותנו, המקום הכי טוב לו הוא מתקן חודרוב. החיבור בינו לבין כבירי יכול להיות הצלחה גדולה.