"חרם על ישראל זו תגובה ילדותית"
הכוריאוגרף והמנהל האמנותי של בלט דיסלדורף לא חושש להגיע לישראל. ככה זה כשבלהקה שלך יש רקדנים ממגוון דתות ולאומים. בראיון הוא מסביר למה חשוב לשלב רקדנים מבוגרים על הבמה ומדוע יצירה מהמאה ה-19 עדיין רלוונטית
השבוע תציג להקת בלט דיסלדורף את יצירתו של שלאפפר במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. זהו ביקורהּ הראשון של הלהקה בישראל ולדברי הכוריאוגרף על אף מאורעות השבוע האחרון שאלת ביטול לא עמדה על הפרק. "חרם זו תגובה ילדותית וצרת מוחין", אומר שלאפפר בראיון טלפוני ומדגיש: "יש בלהקה רקדנים מ-20 לאומים שונים, אנשים מכל העולם, מדתות ותרבויות שונות, בכל הגילאים. הם מבינים שמדובר בסיטואציה מורכבת שמגוחך לנתח אותה באופן כל כך שטחי".
בלט דיסלדורף יוצא דופן בשדה בו הוא פועל. לצד לאומים שונים, תרבויות ודתות, טווח הגילאים של רקדני הלהקה נע בין 26 לבין 47. "זה מסר חשוב, בעיני, שצריך להעביר לרקדנים צעירים. הם צריכים לדעת שריקוד זה מקצוע עם אופק ושבתוכו אפשר להתבגר. צריך כמובן להסתגל לשינויים בגוף, לעובדה שאתה פחות גמיש ויותר שביר, אבל בדיוק בשביל זה אני פה לכוון וללוות. אני חושב שרקדנים יכולים לרקוד הרבה מעבר למה שמאפשרים להם היום. צריך לתת להם מקום. "השילוב בין גוף מזדקן לגוף צעיר, נפלא ומעשיר בעיניי".
זו הפעם הראשונה מזה שלוש שנים בה תבוצע היצירה ושלאפפר מבקש להבהיר שהבחירה בה אינה קשורה בשום אופן להיבט דתי. "אני לא מנסה להעביר דרך העבודה איזה מסר נוצרי דתי, חלילה, זה ניסיון לפצח ארכיטיפים ולהציג מצבים ורגשות שמדברים לכל אדם. זה לא רקוויאם במובן המקובל, למעשה זו יצירה מוזיקאלית שהולכת נגד כל מה שאנשים מצפים מרקוויאם", הוא אומר: "ברהמס לא היה איש דתי והטקסטים, בניגוד לנוהג, אינם לקוחים מהתנ"ך. אני מעמיד בספק את אלוהים ממש כשם שאני חוגג את החיים והגוף הוא כלי נפלא לייצג את כל מה שאני מדבר עליו: אהבה, רוך, אגרסיה, ספק, שמחה. זו יצירה שמדברת על המצב הקיומי האנושי ויש בה אנרגיה נפלאה ושמחה. זו לא יצירה על המוות, זו יצירה על החיים ורציתי להציג אותה בישראל כי לדעתי היא מייצגת היטב את הלהקה כמכלול ואת עבודתי. זו יצירה שמאד יקרה לי".
הביקורות שקטפה הלהקה בגרמניה, סימנו עידן חדש. "זו יצירה מעוררת תדהמה שמוכיחה ברגישות את יכולתו של המחול להציף שאלות קיומיות מהותיות", נכתב ב-Tanz Magazin, העיתון החשוב ביותר בתחום. גם מבקר המחול של WDR, תחנת הרדיו הציבורי הגדולה בגרמניה, הגדירה את היצירה: "בלט מטלטל ונוגע ללב". הביקורת הדגישה כי שלאפפר הצליח לעשות את מה שנראה בלתי אפשרי: טרנספורמציה של מוזיקה למחול שמכבדת את הצופה והמאזין כאחד.
מוזיקה היא המנוע שמצית את עבודתו. "יש הרבה שכבות למשיכה שלי לרקוויאם", הוא אומר. "ברהמס חיפש תוכן ספיריטואלי יותר מאשר דתי ועל רקע התקופה השמרנית שבה חי זה מעורר השראה. אתגרה אותי האפשרות להציב לצד הרקדנים על הבמה מקהלה, שני סולנים – סופרנו ובריטון, ותזמורת". בבית האופרה שבו פועלת הלהקה מבוצעת היצירה עם 150 אמנים על הבמה. בישראל תבוצע בליווי הקלטה של התזמורת, המקהלה והסולנים המקוריים. "מאסה שכזו היא מנוע שמאפשר ליצור סיטואציות בימתיות שונות כמו ללכת עם המאסה או לבודד פרט ובכך להפוך אותו לשברירי מול ההמון. זו באמת יצירה פנטסטית".
שלאפפר הבין שהבחירה ביצירת דגל מונומנטאלית של אחד המלחינים הגדולים במאה ה-19 עלולה להוות סיכון. "זה היה הימור ולמען האמת די חששתי אבל אני אוהב סיכונים ומאמין שלאמנות אסור ללכת על בטוח. למזלי זה הצליח". האתגר הגדול, לדבריו, היה במציאת איזון בין היצירה המוזיקאלית הגרנדיוזית לתנועה. "אני אוהב עבודות אינטימיות אבל פה המוזיקה דרשה כוריאוגרפיה לקבוצה גדולה של רקדנים. הייתי צריך להזכיר לעצמי שלא ליפול למלכודות כמו תרגום הטקסט לתנועה ובעיקר להיזהר מפאתוס או יומרנות".
הוא החל את דרכו כרקדן וְבְּלט במיוחד בלהקת הבלט של בזל, שם יצר עבורו הכוריאוגרף היינץ ספורלי את "Pierrot Lunaire" ובלהקת בלט רויאל וויניפג בקנדה. שנתיים לאחר מכן לוהק לקאסט המקורי של "Grosse Fuge", של הכוריאוגרף ההולנדי האנס ואן מאנן. בשלב מוקדם בקריירה פרש מהבמה לטובת הוראה. הצעה שלא יכול היה לסרב לה החזירה אותו ללהקת הבלט של ברן אותה ניהל אמנותית החל משנת 1994.
שלאפפר מעיד על עצמו כמי שמעולם לא חלם להיות כוריאוגרף. "זו לא היתה מטרה שהצבתי לעצמי. זה למעשה נבע מסיבות כלכליות", הוא אומר ומסביר: "כשמוניתי כמנהל אמנותי בלהקת הבלט בברן היה לי תקציב מצומצם שלא אפשר להזמין עבודות מכוריאוגרפים אורחים אז התחלתי ליצור. גדלתי לתוך היצירה באיטיות וזה טוב. אני אוטודידקט, אדם שעשה את דרכו בעצמו. באופן כללי אני חושב שביטחון עצמי מופרז היא תכונה מסוכנת ליוצרים הרי אנחנו לא באמת יודעים מה הופך יצירה מסוימת לאלמותית ולאחרת להישכח".
כמנהל אמנותי וכוריאוגרף הבית שלאפפר שם דגש על יצירה עכשווית. "זה חשוב ליצור ברגע, להשתמש במוזיקה של מלחינים עכשוויים, לדבר את הזמן שבו אנחנו חיים. זה עלול להיות מסוכן בקופות הכרטיסים אבל מחויב המציאות. אני מסרב להיכנע ללחצים מסוג זה כי אחרת אאבד זהות וכיוון. אני לא מבין למה צייר או כותב יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, ואנחנו צריכים לענות על רצונות הקהל. אמן יוצר מתוך אמונה ואני חושב שגם הקהל יודע ומרגיש מתי יוצר כן ומתי הוא מזייף. מחול נלחם באופן יומיומי על הכרה וזה לא ברור מאליו. אנחנו בתחתית הסולם מול אמנויות אחרות מבחינת תקציבים ותשומת לב אולי כיוון שזו אמנות חדשה יחסית, אולי בגלל שהיחס לגוף מזלזל".
מה זאת אומרת?
"מחול זו האמנות הכי נפלאה שיש, היא רגעית, מסיסה, נעלמה ונוגעת ללב כי היא קשורה בקשרים עמוקים לחיים ולמוות. זו אמנות שאין עכשווית ממנה, היא פה ואז איננה ולמרות כל זאת, מחול מוערך הרבה פחות ממחשבה ואינטלקט. המחול תמיד נדרש להצדיק את עצמו. אנחנו מתוקצבים הרבה אחרי האופרה ואם יש מחלקה שצריכה להסגר זו תמיד תהיה המחול כי אין לתחום הזה לובי. כדי להגן עליה אתה חייב להיות גם פוליטיקאי".
ניהול אמנותי ועבודה ככוריאוגרף בית מכתיבים אופי של להקה. איך היית מגדיר את בלט דיסלדורף?
"מה שיוצא דופן אולי זו העובדה שלהקת בלט מורכבת מכל כך הרבה זהויות, צורות וגדלים, גילאים ותרבויות, מה שבדרך כלל מאפיין להקות כמו פינה באוש או להקת הבלט ההולנדית. לא כל הרקדנית בלהקה יכולה לעלות על אצבעות וזה לא אכפת לי. ככה אני מאמין שזה צריך להיות. מחול חייב להיות קשור לחיים, לעולם שבחוץ וזה אומר הרבה צבעים, גדלים, טעמים, דתות, תרבויות. אתה חייב לתקשר עם המציאות ומה שמעניין אותי זה בני האדם. כמובן שהם צריכים להיות רקדנים מצוינים אבל אני זקוק לרקדנים שמעזים ללכת עד הקצה, לחשוף את רגשותיהם. זו לא להקה שתבצע את "ג'יזל" או "אגם הברבורים". אם אשים את הרקדנים שלי בשורה, הם ייחנקו.
שלאפפר מדבר לא רק על קשת צבעונית של רקדנים אלא גם לעומק הדברים על אמנציפציה של בני אדם. "בניגוד ללהקות בלט אחרות אין אצלנו היררכיה. לכל רקדן יש חוזה סולו שזה נדיר. התעקשתי על זה כי אני מאמין ששוויון והחופש להיות עצמך זה רעיון בסיסי במחשבה העכשווית וכשאנחנו מדברים על מחול עכשווי, זה לא רק במובן של נעלי אצבעות כן או לא. זה האופן שבו אתה תופס את העולם, רואה את בני האדם שסביבך ומביא את התובנות האלה אל תוך היצירה".
אתה חושב שתנועה מדברת את שפת המקום בו נוצרה?
"בהחלט. זו שפה אוניברסאלית, זה נכון, אבל אני חושב שתנועה נכנסת לעומקם של מצבים שמתקיימים במקום בו נוצרה מבחינה פוליטית, מבחינת מתח או שחרור פיזי. אפשר להבחין בזה בקלות. לאמנים ישראלים למשל יש הרבה יותר
אתה יכול להבחין בזה בקלות. אמנים ישראלים, למשל, יותר יצריים או קחי את הרקדנים האמריקנים שבולעים את הבמה ונעים עליה בחופשיות מול רקדנים ממדינה קולוניאלית כמו אנגליה ששומרים על פסאדה אצילית ויש בהם משהו הרבה יותר מעוצב. זה מחזיר אותי אל נקודת ההתחלה: אתה חייב להיות ברגע, לחיות את הסביבה שלך, להביא את העולם כמו שאתה תופס וחי אותו אל היצירה".
