שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "איך הילדה הזאת תלויה הפוך": סיפור תל-אביבי

    "כל השבוע ניסיתי לדמיין איך כיכר המדינה נראית. עכשיו לא נראה לי שבאמת כל המדינה מגיעה לכאן, אבל זה בכל זאת המקום הכי יפה שראיתי בחיים שלי. לכל חנות מתחשק לי להיכנס ולראות מה יש בפנים, להעמיד פנים שאני לא מדברת עברית, כי ככה בטוח נראית חוצלארץ". בואו לקרוא סיפור של דקלה קידר מתוך "פטל" - כתב עת של סיפורים שקרו באמת

    "מה זה להזדיין?"

    יד ימין שלי ביד של אבא, היד השנייה ביד של אמא. אחותי לא באה, אז אני יכולה לתפוס את שתי הידיים של ההורים שלי. למרות שאני כבר בכיתה ג' אני מבקשת שהם יעשו לי אחת שתיים ושלוש. הם אומרים: את כבר כבדה. אני מקשיבה לרעש של מכוניות, צופרים, אוטובוסים. הפיח נכנס לי לאף. יש כאן רעש וריח של דברים שקורים. בדיוק ההפך מהמושב.

     

    כל השבוע ניסיתי לדמיין איך כיכר המדינה נראית. עכשיו לא נראה לי שבאמת כל המדינה מגיעה לכאן, אבל זה בכל זאת המקום הכי יפה שראיתי בחיים שלי. לכל חנות מתחשק לי להיכנס ולראות מה יש בפנים, להעמיד פנים שאני לא מדברת עברית, כי ככה בטוח נראית חוצלארץ. ככה בטוח נראית אמריקה, אנגליה, יפן; שמתי לב שמשם מגיעים הדברים הכי יפים שראיתי עד היום, כמו מחקים, עטיפות למחברות וסבונים עם הריחות הכי מגרים. אני שמה לב שגמרנו את כל העיגול של הכיכר, אבל לא אומרת כלום כדי שהטיול לא ייגמר. ממילא אנחנו הולכים שוב את הסיבוב, כי כנראה פספסנו את החנות רהיטים שבגללה באנו לכאן. יש שם רהיטים מסקנדינביה. העוד סיבוב הזה בכלל לא משעמם.

     

    רואים דברים חדשים לגמרי למרות שעברנו כאן קודם. אין מקום כזה במושב שלנו, שאתה הולך בו שוב פעם בדיוק את אותו המסלול ומגלה בו דברים חדשים. המושב שלי הכי משעמם בעולם. עץ תותים ברחוב ירקנים. הכלב המפחיד של ויטליס. מגרש הכדורסל של בית הספר, שם האיש שאל אותי אם אני רוצה להזדיין.

    "הנה דניש!" אמא שלי קוראת.

    כתב עת ספרותי חדש: "פטל" ()
    כתב עת ספרותי חדש: "פטל"
     

    ההורים שלי רוצים לקנות ספה חדשה לסלון. הם מדברים על זה הרבה. בתוך החנות יש ריח של בדים, של לקה כמו שיש לפעמים בשיעורי מלאכה ושל בושם. המוכרת נחמדה נורא. נראה לי שהיא חיכתה במיוחד להורים שלי. הם אמרו לי: "מה יש לך לבוא אתנו לחפש ספה, זה משעמם." אבל זה הכי לא משעמם שיש. אני יושבת על כל ספה (מותר) ובודקת איפה הכי נוח לי. הרהיטים בדניש מסודרים כמו פינות של חדרים קטנים, ככה שאתה ממש יכול לדמיין שזה החדר היפה שלך בחיים האמתיים שלך ולא רק בחנות.

     

    כאילו עברנו דירה ואני רק צריכה לבחור לי חדר בבית החדש. בחרתי בזה עם הקירות הצבועים בפסים ורוד-ירוק, שטיח עגול ומנורה שעומדת על רגל עם אהיל כסוף כמו מראה. שם יש את הספה הכי נוחה. סגולה ורכה. אחר כך אני יורדת במדרגות הלולייניות. אבל הכלי-בית למטה פחות מעניינים. זו הפעם הראשונה שאני רואה מדרגות כאלה במציאות, רק קראתי עליהן בספרים. במושב אין קומות ולכן גם אין מדרגות. ובטח לא לולייניות. אני חושבת להיות לוליינית פעם. בינתיים אני מתאמנת על העמוד של הסל במגרש הכדורסל הריק, בשעות שאני מחכה לאמא שלי. נתלית על המוטות עם הראש למטה והרגליים למעלה, על המוט הכי גבוה. כשאני שם אני מתפללת בלב שמישהו יעבור במקרה ויתפעל, איך הילדה הזאת תלויה הפוך, איך היא לא מפחדת להיות גבוה כל כך, איך היא מעזה לשחרר את הידיים ככה, איך היא לא מפחדת ליפול עם הראש על הבטון.

     

    אבל אף פעם אף אחד לא עובר. כולם הולכים הביתה אחרי בית ספר ברגל ויש את השקט הנוראי של המושב בין שתיים לארבע. רק אני מחכה לטרמפ עם אמא שלי, לוקח לה לפעמים שעות לחזור מהעבודה. מאוד התרגשתי כשסופסוף מישהו התקרב והסתכל עליי, בטח חשב איך הילדה הזאת תלויה הפוך, איך היא לא מפחדת כל כך גבוה. "אנחנו נעשה עוד סיבוב לחשוב על זה," אמא שלי אומרת למוכרת הנחמדה, והלב שלי קופץ משמחה, עוד לא חוזרים הביתה! עושים עוד סיבוב בכיכר המדינה!

    "מה זה להזדיין?" אולי הם לא שמעו.

     

    הם מסתכלים עליי ותוך רגע ממשיכים לדבר על הספה. אנחנו עוברים ליד חנות בגדים לילדות בגילי ואני מתפללת בלב שנעצור והם יקנו לי משהו. ראיתי בעיתון כובע פסים אפור עם מצחייה קטנה, בטוח שבחנות הזו יש כזה. אמא אומרת שחשוב שלספה יהיו רגליים חשופות, חצאיות לספה זה לא פרקטי. אבא אומר שדווקא הספה עם החצאית יותר יפה בעיניו. ספה עם חצאית זה מצחיק. בכלל תל-אביב זו עיר שרק דברים יפים קורים בה. למשל אוכלים בה במסעדות בעיקר בימי הולדת, מחפשים דברים יפים לבית ועושים בה את הדבר שהכי אני מחכה כבר להיות גדולה כדי לעשות אותו גם: להזדנגף בימי שישי. זה מה שההורים שלי עושים כשאני בבית הספר ואחותי בגן.

     

    בשיעורי חשבון אני אוהבת לדמיין את עצמי מזדנגפת, למרות שחוץ מזה שאני יודעת שדיזנגוף זה רחוב, אני לא בדיוק יודעת מה זה. אני מדמיינת רחוב ארוך עם עצים שמורידים עליך נוצצים כשאתה הולך בו. את ההזדנגפות מתכננים מראש. גם את הנסיעה הזאת הם תכננו כבר בשבוע שעבר. אז כשהאיש שאל אותי בצהריים, אמרתי לו שכן, לא שידעתי מה זה, אבל אני מנוסה בלעשות את עצמי שאני מכירה את המשחק ואז ללמוד את החוקים תוך כדי. ביקשתי שנישאר בסביבה כי אמא שלי עוד מעט באה לקחת אותי, "פשוט יש לנו נסיעה לתל-אביב." הוא לא אמר כלום, לא על הנסיעה וגם לא על הלוליינות, אפילו שאני יודעת שמאוד התקדמתי בתלייה הפוכה על העמוד-סל. חבל שאני בתוך עצמי ולא יכולה לראות את עצמי אף פעם מבחוץ. הוא אמר: "אז תרדי," בטח ציפה שאני ארד את השלבים אחד-אחד, אבל אני החלקתי כמו לוליינית את כל העמוד מלמעלה עד למטה, למרות שהירכיים שלי השתפשפו על העמוד וזה שרף.

     

    "מה זה ל-" אני מוותרת באמצע השאלה.

    בטח שלא יענו לי. אני כל הזמן מפריעה להם לדבר על הספה שהיא עכשיו הדבר הכי חשוב בעולם. עובדה שהם לא קונים לי שום דבר. עובדה שאנחנו עוברים ליד בית קפה ולמרות הפרצוף המתחנן שאני עושה הם לא מציעים שנעצור לאכול או לשתות. דמיינתי את הנסיעה לתל-אביב אחרת. שבכל רגע נעצור ונשב בבית קפה ונזמין כריך מלפפון או משהו כזה מהספרים ונקנה לי כובע וניכנס לכל חנות, כל הדברים שעושים כדי שהנסיעה תיגמר לאט. אני אומרת שאני רעבה, אבל הם אומרים שמאוחר ואנחנו נאכל כבר בבית. זהו.

     

    אני מתחילה לחשוב פתאום שאולי המשחק הזה הוא משחק שמבוגרים לא אוהבים. שמלכלך את הבגדים ולא יורד בכביסה. או כזה שנפצעים בו. רק זה חסר להורים שלי, שתישבר לי שוב היד. או משחק ארוך מדי ששוכחים לחזור הביתה, כבר קרה ששקעתי בקריאה בספרייה ונעלו אותי וחטפתי סטירה. מי שהיתה צריכה לקבל סטירה היא הספרנית שנעלה אותי בטעות, אבל לא משנה. ידעתי שביום של הנסיעה לתל-אביב אני צריכה להיזהר, שאני לא אמצא את עצמי בעונש בבית, אז כשהוא אמר: "בואי לשיחים," והצביע על השיחים הגדולים, התלבטתי רגע, כי גם אם אני לא רואה את אמא שלי מגיעה אני חייבת לשמוע את הצפצוף. בסוף אמרתי: "בסדר, בוא," וכשהתקרבנו לשם אמרתי: "תדע לך שהשיחים רעילים," המדריכים בתנועה הזהירו אותנו פשוט.

     

    "מה זה להזדיין??" אני שואלת בקול חזק, ואמא שלי עושה לי: "שששש! שששש!!!! מה קורה לך???"

    והיא ואבא מסתכלים אחד על השני, במבט של "לא לוקחים אותה יותר לתל- אביב", אבל לא אכפת לי כי אם לא קונים לי שום דבר באף חנות ולא עוצרים בבית קפה לאכול אלא סתם נוסעים לקחת את אחותי וסתם חוזרים הביתה, אני אשאל אלף פעם. אפילו גלידה לא קנו לי.

    "למה את שואלת?" אבא שלי מתכופף אלי פתאום.

    "לא יודעת," אני מתחילה להבין שאולי לא הייתי צריכה לשאול.

    "איפה שמעת את זה?" הקול של אמא שלי חשדני.

    "לא זוכרת," בטוח עשיתי משהו לא בסדר, "לפני כמה ימים אולי."

     

    אנחנו הולכים. הם החליטו לחכות עם הספה. צריך לבדוק עוד אופציות. אולי לא חייבים דווקא בכיכר המדינה, ודווקא מסקנדינביה למרות שהם תכננו את הנסיעה הזאת כל השבוע. עכשיו מחפשים את האוטו. שניהם לא זוכרים באיזה רחוב הם חנו.

    "אז מה זה הדבר הזה," אני שואלת אחרי כמה זמן, "מה ששאלתי?"

    "סתם מילה לא יפה."

     

    הם מתווכחים איפה חנו. אבא שלי זוכר רחוב שרת. אמא שלי זוכרת רמז. אני אומרת, "זה הרמז לאיפה שחנית," אבל הם לא צוחקים. כבר נהיה מאוחר. אני מנסה לזהות את המכונית שלנו ולהציל את המצב, אבל מסתבר שיש אלף מכוניות כמו שלנו וזה רק מעצבן עוד יותר כשאני צועקת בכל פעם "הנה הוא!" ואמא שלי אומרת שהיא כבר מבולבלת, היא לא זוכרת אם שרת זה לפנינו או מאחורינו, וכבר כואבות לה הרגליים. אני מחפשת את רחוב שרת בשלטים. הלוואי שבמושב שלנו היו שמות מההיסטוריה כמו ויצמן. ז'בוטינסקי. במושב יש רק רחוב הכרם, הברושים, מילים משעממות מהטבע. מה זה מילים לא יפות בכלל. חרא. תחת. ההורים שלי הולכים כבר הרבה קדימה. מתחשק לי להיכנס לחדר שלי בסקנדינביה ושיחפשו אותי קצת. בדיוק ברגע שהגענו למאחורי השיחים והייתי כבר במתח מה הולך לקרות, שמעתי את הצפצוף של אמא שלי. דווקא היום היא באה בזמן. אמרתי: "סליחה, אבל אני חייבת ללכת." קיוויתי שלפחות הוא ייתן לי רמז – אבל הוא אפילו לא אמר שלום, פשוט התחיל לרוץ. אני עומדת מול דניש. ההורים שלי כבר ממש קדימה. אני נושמת עמוק, לוקחת אומץ מהשמים. אני לא מאמינה שמצאתי את הדבר היחיד שמשותף בין תל-אביב למושב שלי: הירח.

     

    "פטל - סיפורים שהיו", הוא כתב עת חדש בעריכת אביבית משמרי ומירי שחם, המביא רק סיפורים שהיו באמת מאת מבחר כותבים. סיפור זה מופיע בגיליונו הראשון מוקדש לנושא "זיכרונות ילדות מתל אביב" ונכללים בו עשרים סיפורים המביעים קשת שלמה של רגשות במפגש עם העיר הגדולה, של ילידי העיר ומבקרים לרגע. בין המשתתפים: לאה איני, יואב כ"ץ, שהם סמיט ונעם פרתום. לאתר כתב העת היכנסו לכאן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יהונתן שאול
    דקלה קידר. "הילדה הזאת תלויה הפוך"
    צילום: יהונתן שאול
    לאתר ההטבות
    מומלצים