שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    דפים לא מהוגנים: אירוטיקה על הסכין

    עוד הרבה מלפני "50 גוונים של אפור" יערה עמנואל שקעה בקריאת ספרות נשית אירוטית שהשפיעה על חייה ועל כתיבתה. מדוע בשביל לכתוב ולחיות בתשוקה סוחפת צריך להישאר בעילום שם? הספרים בכתבה הבאה מנסים לענות על השאלה מה נשים רוצות, ואיך הן רוצות את זה מבעד למסכה

    אחת לתקופה אני פושטת את מלבושי המהוגנים, מוציאה מהארון את השמלה השחורה הקטנה שלי, זוג נעליים חדי עקבים וחזיית תחרה שקניתי אי אז בפריז. לערב אחד, אני עוטה מסיכה, נפרדת ממשפחתי היקרה ויוצאת לשחר לטרף.

     

    לפעמים שדה הציד הוא מועדון שהומואים צעירים טוענים באנרגיה מינית שאין למצוא בשום מקום אחר, ולפעמים הוא בר סטרייטי, ששם המשחק בו הוא אלגנטיות ותחכום. כך או כך, נדמה שאיש מבאי המקומות האלה אינו מסווה את היצר הפועם בו, את הבשר הרוטט מתחת לקוד ההתנהגות הנהוג במשחק המינים. עם זאת, באופן מוזר, גם עונג ההתחפשות נוכח שם מאוד. מתברר שבתיאטרון הפלירטוט הזה, שבו אין צורך להיות צעירים/פנויים/בוגדניים כדי לשחק בהנאה (האם אני גומרת ערב כזה בביתי או בחדר זר? את זה אני לא מגלה), כולם עוטים איזו מסכה.


     

    מהי אותה מסכה? מדוע היא נחוצה, הכרחית כמעט? מדוע כתבתי את "צוף" בשם בדוי? אולי כי אני מבקשת לגלם במילים את המתח המופלא והמסתורי שבחיי תשוקה אלה. מה קסום מזה: אותו ריחוק הכרחי, אותה הבטחה שבלא נודע, שבמפגש הטעון עם זרות מוחלטת המבקשת להיהפך לקרבה מקסימלית לשעה אחת מרטיטה ומאיימת של שחרור מכל עול.

     

    את "צוף" כתבתי בניסיון לשחזר את אותו מסתורין מצמרר שבמשחק המסכות, בלי לוותר על נגיעה באמת של הבשר ושל הנפש. של הבשר: איברים זרים המבקשים להתחכך זה בזה עד שאש תבער; של הנפש: בסיכומו של דבר, האין כולנו מבקשים אהבה?

     

    על אלה ועל אלה למדתי, בין השאר, מנשים אמיצות ומופלאות שיודעות לעשות אהבה במילים. הנה כמה מהן:

     

    "מחברת הזהב", מאת דוריס לסינג לצד "חדר הנשים", מאת מרילין פרנץ'

    בכל אחד משני הספרים המטלטלים האלה יש לפחות סצנת מין אחת עוצרת נשימה, ובשניהם היא מופיעה בסופה של מערכה ממושכת, קשה וכואבת לשחרור מכבלים חברתיים ולכינון עצמי נשי נבון ונועז. כמובן, יהיה מוזר להתייחס ל"מחברת הזהב" או ל"חדר הנשים", מאבני היסוד של הפרוזה הפמיניסטית המערבית, כאל ספרות אירוטית, אבל אין לשכוח שאיבר המין הרגיש ביותר הוא המוח, ואם המוח עודו כלוא בתפישות פטריארכליות של שליטה כלכלית, רוחנית ופיזית של גבר על אישה, הסיכוי להגיע לאורגזמה פיזית ואינטלקטואלית פוחת באופן משמעותי.

    "מחברת הזהב". דורית לסינג עומדת במבחן הזמן (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "מחברת הזהב". דורית לסינג עומדת במבחן הזמן
     

    וחשוב לומר: גם אם העולם המתואר בשני ספרים אלה נדמה היום לשמרני, למיושן ולמאובק, והמיניות הנשית עברה כברת דרך מעוררת השתאות מאז נכתבו, לפני ארבעה עשורים ויותר, המסע שהם מתארים לא נגמר. אפילו בקריאה חוזרת, עכשווית, יש בכוחם לטלטל את התודעה: לא רק כי העולם המזעזע המתואר שבהן הוא העולם של אימהותינו - ואין אשה בת 40, למשל, שאינה יכולה לחשוב בחמלה על אמה כשהיא קוראת את הספרים האלה - אלא כי במידה רבה, גם בנותינו נתונות למשטר תרבותי תובעני, אכזרי ומדכא בזכות עצמו.

     

    "פחד גבהים", מאת אריקה ג'ונג

    אי אפשר שלא להתענג על ספר הנפתח במשפט, "היו 117 פסיכואנליטיקאים בטיסת 'פאן-אמריקה' לווינה ואני הייתי בטיפול אצל שישה מהם ונשואה לשביעי". כך, בכמה מילים משועשעות, ג'ונג מעמידה במקום את דת המאה ה-20, הפסיכואנליזה: שישה מהכוהנים המלומדים נכשלו והעבירו לחבריהם את הטיפול באישה ה"היסטרית", המבקשת לממש את מיניותה ואישיותה באופן המלבב ביותר, והאחרון שבהם עבר על האיסור האתי המקודש ונכנס אתה למיטה.

     

    היא עצמה, לעומת זאת, גיבורת הספר, מבכרת את הפרקטיקה על התיאוריה, ואת המסע שלה לשחרור היא מנהלת ברובו בחדרי מיטות בשתי יבשות, במעבר מהיר בין מאהבים ובעלים, וב"זיונים מרוכסנים", ביטוי שנולד בספר המוצלח הזה ונהפך למטבע לשון. אין להבין מכך שאריקה ג'ונג אינה מבינה את הקשר שבין גוף לתודעה. היא אינטלקטואלית חריפת לשון בזכות עצמה, ואת מאבקה לשחרור מיני ופוליטי של נשים היא מנהלת בפרוזה עסיסית וסוחפת, רוויית הומור, חוכמה ורגישות.

     

    "פחד גבהים" הוא מרבי המכר האירוטיים הראשונים שנשים קראו בלהט בעוד גברים מציצים במבוכה מעבר לכתפיהן. הוא נכתב בקולן, ועליהן, ודווקא בקלילות שלו היה כוח משחרר, שלטעמי, עדיין לא נס ליחו, תרתי משמע.

     

    "סיפורה של O", מאת פולין ריאז'

    אבוי, הנה מעקש רציני. אחרי כל הדיבור רב הלהט הזה על שחרור, חירות ומרי, איך יכול להיות שאני אוהבת כל כך את הספר הזה, שכל כולו סיפור הכנעתה המוחלטת של אישה, הפיכתה לשפחת מין חסרת כל רצון משלה, לכלי שרת ליצרים סדיסטיים ולמעשי אכזריות מכל סוג ודגם, לשק חבטות של גברים, פשוטו כמשמעו. את התשובה אפשר אולי למצוא באחרית הדבר שכתבה ד"ר עמליה זיו למהדורה העברית של הספר ("ריאז' מצאה דרך לספק גרסה נשית של אודיסיאת הגילוי המיני... נרטיב תרבותי שנחשב קודם לכן נרטיב גברי בלעדי"), אבל אולי כדאי פשוט להניח לרגע בצד את ההנמקות האינטלקטואליות. הספר הזה פשוט מחרמן רצח.

    "סיפורה של O". אבר המין הרגיש ביותר הוא המוח ()
    "סיפורה של O". אבר המין הרגיש ביותר הוא המוח
     

    הרבה לפני "50 גוונים של אפור", הוא רומז על הקשר ההדוק שביו עונג לכאב, ועל כוחה של הפנטזיה להעיף אותנו הרחק גבוה מעל חיי היום-יום. ולהבדיל מ"50 גוונים", הקיטשי ביסודו, שום ואזלין אינו נמרח בו על העדשה (וגם לא על דברים אחרים): הכאב כואב, השליטה מוחלטת, הגוף נקרע ומדמם. והו! כמה שזה טוב. אל תנסו את זה בבית: כאמור, איבר המין הרגיש ביותר הוא הדמיון, ולפעמים, די בו.

     

    "12 פגישות", מאת מיכל זמיר

    פרס סצנת הסקס הספרותית הגרועה ביותר מוענק בבריטניה אחת לשנה לסופר שכתב את סצנת המין המגוחכת ביותר בשפה האנגלית. עם הזוכים בשנים האחרונות נמנו הארוקי מוריקמי ומייקל קאנינגהם, סופרים טובים בדרך כלל, הנכשלים לחלוטין בבואם לתאר את מה שלרוב אין לו מילים. אכן, קשה לכתוב סצנות מין בלי להיגרר לפואטיקה נמלצת מכאן או לוולגריות מאולצת מכאן.

     

    מתעניינים באירוטיקה? צפו בטריילר "50 גוונים של אפור"

    מתעניינים באירוטיקה? צפו בטריילר "50 גוונים של אפור"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    נדמה שבעברית הקושי גדול עוד יותר, ובכל זאת, יש מי שמנסים. לפני כעשור קמה בתל אביב הוצאה קטנה ושמה "כתום", ששמה לעצמה למטרה לקדם ספרות אירוטית נשית מקורית. שלושה ספרים בלבד ראו אור במסגרת זו, אבל שימו לב לשמות המחברות: הסופרות יעל נאמן ומיכל זמיר והעיתונאית עפרה ריזנפלד. שתי הראשונות עשו לעצמן מאז שם בפרוזה המצוינת שלהן, אבל אין לראות בניסיונותיהן האירוטיים המוקדמים פירות בוסר. להיפך. כל הכישרון והמקוריות והחוכמה שלהן באו לידי ביטוי בספרים אלה: "שמועות על אהבה" של נאמן ו"12 פגישות" של זמיר.

     

    מבין השניים, התענגתי במיוחד על "12 פגישות", שמוכיח שאפשר לתאר סקס בוטה וחושני להפליא בעברית מדויקת, מאופקת ובלתי מתנצלת. אישה נשואה, שחיי הפרברים הנוחים מעוררים בה גלים של דיכאון, פונה לפסיכיאטר לבקשת עזרה, חושקת בו ממבט ראשון, ומנסה לפתות אותו על ידי תיאור מפורט של מעלליה המיניים בעבר ובהווה. האם יעלה בידה הדבר, וכיצד כל זה מתחבר לשירה יידית? באופן משכנע ולוהט מאוד. האמינו לי.

    "בעין הסערה". יצירה בשלה ומעניינת ()
    "בעין הסערה". יצירה בשלה ומעניינת
     

    "בעין הסערה", מאת איילת סווטיצקי 

    מה נשים רוצות? שוויון, כבוד ואהבה, כמובן. ומה עוד? בין השאר, משהו שאפשר לכנותו

    "ספרות אוראלית". כדי להסביר למה הכוונה, אפשר להתבונן בהשתאות בהצלחה של איילת סווטיציקי ושל הוצאה "א(ה)בות" הקטנה והמשובחת, שהשכילה בשנתיים של פעילות לבנות סביבה קהילה נלהבת של קוראות, ושסווטיצקי היא אחת מגיבורותיה ("בעין הסערה", הנובלה האחרונה שלה, היא לטעמי היצירה הבשלה והמעניינת ביותר שלה).

     

    נדמה שלעורכות של "א(ה)בות" תשוקה אמיתית לספרים, לגילוי הרומן הבא שיעורר בהן צמרמורת ויסחט מהן אנחת עונג. התשוקה הזאת מדבקת, ולקהילת הקוראות שנבנתה סביבה יש כמיהה עזה לבדיון, לפנטזיה, לרומנטיקה, לשיכחה עצמית ולעוררות רגשית. אין להמעיט בערך הדברים. עולם הספרות, על מבקריו וחוקריו ולא מעט מסופריו ומקוראיו, הולך ונעשה אירוני, תחרותי ומרובה תככים וקנאה.

     

    אפשר בהחלט לכנות אותו, במושגים פרוידיאניים, עולם של ספרות אנאלית, שבו הספר משמש פחות לעונג ויותר ככלי להשגת שליטה ומעמד וכוח, כקרדום לחפור בו. השוו את זה לקהילת קוראות הרומנטיקה-אירוטיקה, שכל עניינן הוא לינוק בתאווה ובעונג את המילים הנשפכות אליהן מבין דפי הספר, ולמצוא בהן את עצמן, את קולן ואת תשוקותיהן המושתקות לרוב, ותבינו מהי "ספרות אוראלית". גברים מרבים להתנאות בכיבושיהם המיניים מסוג זה ("איך שזאת מוצצת בשירותים!"), אבל מחקרים כבר הוכיחו שהאורגזמה הנשית חזקה לאין שיעור מהאורגזמה הגברית, ובינינו, רק אנחנו יודעות באמת כמה מופלא הוא המין האוראלי, וספרותו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים