נירו לוי: "אנחנו עושים דברים שהם אפרטהייד"

כמעט עשרים שנה אחרי שגילם את מיקו המאצ'ו מ"הפוך", התדמית של הגבר הבליין לא באמת עזבה את נירו לוי. מ"גיסנו" ועד התמונות שלו במדורי הרכילות. "תמיד אמרתי ש'רמזור' היא שדרוג של 'הפוך'", אומר לוי בראיון ל"עשיתי סצנה".

את התפקיד ב"הפוך", ששודרה בזכיינית ערוץ 2 קשת בשנים 1998-1996 והתמקדה בחייהם של שמונה צעירים בתל אביב, קיבל לוי בגיל 27, שנייה אחרי שסיים לימודי משחק בבית צבי. בימי התפקיד הראשון ההוא, לא תיאר לעצמו שבעתיד יצטרך להשתתף בתוכנית ריאליטי כדי לשרוד במקצוע שעליו חלם.

"הפוך היתה אבן דרך", הוא נזכר, "זה היה בראשית ערוץ 2 ובכלל ראשית הטלוויזיה כאן. אז השקיעו. התייחסו לטלוויזיה כמו קולנוע, איפה תראה היום סדרה שתצטלם בהודו".

 כתבות נוספות ב"עשיתי סצנה":

סלים דאו: "רוצה שנחיה בשלום"

"פלורנטין פרצה דרך בקטע ההומוסקסואלי"

"הליהוק של בר רפאלי ל'פיק אפ' - לא גימיק"

למרות דבריו, לוי מודה שהוא מעדיף שלא לצפות בעונה הראשונה של הסדרה, שבה כיכבו בין היתר אורנה פיטוסי, דני שטג, גילי שושן עינת ויצמן ועוד. "אני אהיה נבוך מיכולות המשחק שלי. למזלי - זה רק הלך והשתפר עם הזמן".

איזו סצנה אתה לוקח איתך מ"הפוך" עד היום?

"זה היה מזמן, אבל אני יכול להגיד לך שמאוד אהבתי את הסצנות שהייתי יושב בהן בבית קפה  באחד העם. זה נורא התאים לי באותה תקופה. גם כשהסתובבתי עם בחורות שם - זה היה הכי נירו".

"לא מצטער על האח הגדול". נירו לוי

"הפוך" שודרה באותה תקופה שבה שודרה "פלורנטין", היתה תחרות?

"ממש תחרות. ההבדל היה ש'פלורנטין' היתה חביבת הברנז'ה בגלל פריצת הדרך מבחינת ההומואים". 

האזכור של הקהילה הגאה מוביל לשיחה על ההערות של לוי בבית האח הגדול. השחקן, שבימים אלה עובד על מופע יחיד ותפקיד חדש בסדרת הילדים "גאליס", השתתף לאחרונה בעונת ה-VIP של "האח הגדול", ואמר שם בין היתר כי ילדים להורים הומוסקסואלים יהיו מתוסבכים. גם עכשיו, אחרי הביקורת שספג, הוא לא מוכן לחזור בו מדבריו.

"לא נפלתי בלשוני שם ולא הצטערתי על זה. אני גם לא מצטער שהשתתפתי שם, היה אחלה. אמנם הכסף הכריע את הכף, אבל היה אחלה", הוא עונה, "אני עומד מאחורי מה שאמרתי, יש אובר רגישות. מתי אנשים מתעצבנים? מתי שאומרים את האמת. כמו כל הפוליטיקאים המושחתים והשקרנים שאומרים מה שרוצים לשמוע. עד שקם איזה ילד שאומר שהמלך הוא עירום, ואז נהיית סערה".

איך הגענו מהקהילה הגאה לפוליטיקאים?

"כי הפתיע אותי הראיון עם איתי טיראן ל"ידיעות אחרונות". הוא אמר דברים נכונים. אם אני צריך לטייל בדיזנגוף עם הילדים שלי ולחשוש, אז אנחנו בבעיה. לגדול במדינת ישראל עם חרדת קיום, יש לזה השלכות".

אז אתה אומר שבעצם אנחנו הבאנו על עצמנו את המצב?

"בימים כאלה כמו שאנחנו נמצאים עכשיו, כל משפט, בטח של אמנים, צריך להישקל. אם אני אגיד שבגלל הכיבוש יש דקירות, יגידו עליי שמאלן שגר מאה מטר מהבימה ומה אני מבין. יש היום שיח נורא ברשתות החברתיות, שנותנות במה לפח אשפה, וזה מורכב. אני מדמיין לעצמי מנהיג שמאלני רדיקלי כמו צ'ה גבארה  - רק הוא יכול לעשות שינוי אמיתי ולהזיז את הימין מהשלטון. אבל אין כזה. אנחנו בבעיה גדולה משנת 1967, מלחמת ששת הימים היתה בעוכרינו ומאז אנחנו רק חוטפים".

למרות דבריו על שקילת מילים, לוי מתקשה לעצור את האוטוסטרדה כשמגיעים למצב הביטחוני במדינה. "אני שירתתי בגולני והייתי באינתיאפדה הראשונה, הייתי מורעל להיות קצין. אני לא ארצה לשלוח את הילד שלי לקרבי. אני לא יודע אם ארצה לשלוח אותו לצבא בכלל. אנחנו כובשים. אנחנו שולחים את החיילים שלנו להיות המשטרה, לפקח על הסדר - דברים שהם אפרטהייד לכל דבר, וזה קורה הרבה מאוד זמן. לייבוביץ' אמר את זה - זה משחית אותנו. אנחנו מושחתים. פעם הקרביים היו קיבוצניקים, היום הרוב חובשי כיפה סרוגה. אנחנו מאבדים את הצביון החילוני והולכים לאידיאולוגי דתי, ודת זה בדרך כלל חשוך. 300 אלף מתנחלים שולטים במיליונים. אנחנו מתחרדים ונהיים קיצוניים יותר".

חשבת אולי לעזוב את הארץ?

"מי שיש לו כסף בתל אביב, עוזב ולא נשאר פה.  אני דורות על גבי דורות כאן, סבא שלי נולד כאן. למה שאעזוב את הארץ? אני מפה לא זז. למה שאהיה פליט? תנו לחיות בשקט - יש כאן אגרסיביות, אתה רואה את הצעקנות. אפילו נשים אגרסיביות, בלחץ הזה של החיים. הלו, איזי, החיים יפים וקצרים. תנו לנו ליהנות, למה לאיים ולהפחיד בפצצות אטום?".