שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הייאוש לא נעשה יותר נוח
    ההצגה "עשר דקות מהבית" היא טקס קבורה לחזון השלום של רבין, שמעקר מתוכן את המנון מדינת ישראל. בשורה אמנותית אין בו ובכל זאת - אין ספק שתתרגשו

    זה התזמון שהופך את הצפייה בהצגה "עשר דקות מהבית" למייאש. במהלך מה שנראה כמו תחילתה של אינתיפאדה שלישית, סתימת הגולל על התקווה היחידה להמשך חיים שפויים במדינת המריבה - שלום עם אויבים - מערער מן המסד ועד הטפחות את צידוק קיומהּ.

     

    מתוך: "עשר דקות מהבית"

    מתוך: "עשר דקות מהבית"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    המחזה שכתבה מאיה ערד ומציג כעת בתיאטרון הבימה בבימויו של שי פיטובסקי, לוקח את סיפור חטיפתו ורציחתו של החייל נחשון וקסמן כמקרה בוחן לאופציה להשגת שלום בר קיימא בין ישראל לפלסטין. ההצגה, מעין טקס קבורה לחזונו של ראש הממשלה, יצחק רבין, מעקרת, הלכה למעשה, מתוכן את המנון מדינת ישראל. "להיות עם חופשי בארצנו" - חופשי מפחדים, מאיום תמידי על הקיום ומהכורח לחיות על החרב, אליבא דערד, אינה אופציה אלא חלום ילדותי של מנהיג עיקש.

     

    העלילה, שנעה קדימה ואחורה על ציר הזמן, מתרחשת לכאורה בדלתיים סגורות בלשכתו של רבין. קולות מן העתיד מנבאים את הרצח. זהו תסריט ידוע מראש לקהל שבאולם ולדמויות שעל הבמה למעט רבין, שהוא הסיבה והמסובב. סוף הסיפור בתחילתו מה שממסמס באופן מודע את הדרמה.

     

    הזמן: שנה אחרי לחיצת היד ההיסטורית בין רבין לערפאת על מדשאות הבית הלבן ושנה לפני הרצח ששינה לתמיד את פניה של מדינת ישראל. המקום: לשכתו של ראש הממשלה.

     

    בדידותו של מנהיג (צילום: ג'ראר אלון) (צילום: ג'ראר אלון)
    בדידותו של מנהיג(צילום: ג'ראר אלון)
     

    ערב לפני ההכרזה על זכייתו של יצחק רבין בפרס נובל לשלום, נחטף החייל נחשון וקסמן ומוחזק על ידי חמאס בשטח שנמסר לריבונות פלסטינית. החוטפים מציבים אולטימטום: שחרורם של השייח' אחמד יאסין ומאתיים אסירים ביטחוניים שכלואים בישראל בתמורה לחייו. על אף הדרישה בציבור הישראלי, לשאת ולתת עם החוטפים, רבין מקבל החלטה שנויה במחלוקת שלא להיכנע ללחץ. הוא מטיל את האחריות למציאת החייל על ערפאת וממתין, נותן הזדמנות ליו"ר התנועה לשחרור פלסטין והרשות הפלסטינית לפעול בשטח. בסופו של דבר יישלח כוח מטכ"ל לבצע פעולת חילוץ שתכשל. וקסמן וסרן ניר פורז, מצוות הלוחמים, ייהרגו בפעולה. במחזה ובמציאות פרשת וקסמן היתה חוליה נוספת וקריטית בשרשרת ההסתה שהובילה לרצח של ראש הממשלה.

     

    המחזה לא מציג את ההסתה. לא מציג את הפריצה לבית בו הוחזק וקסמן בביר נבאללה. לא מציג את מה שכל כך קל להראות. הוא מתמקד בשתיקה, בבדידותו של מנהיג שצריך לקבל החלטות קשות גם אם יגזרו את דינו, בהיאחזות העיקשת באמונה שאין דרך אחרת. בקיצור: מחזה התאבדות שבלתי אפשרי לצלוח ולצאת בחיים.

     

    מאיה ערד נוטעת בפיה של שלישיית אמהות שכולות - ודרכן בראש הדמות המרכזית - קולות ומסרים מן העבר והעתיד. זו מקהלה יוונית שעל פי המסורת הקלאסית נבואותיה יתגשמו. ספק אם הקהל הישראלי נזקק למקהלה יוונית על מנת להבין שמדובר בטרגדיה. נעמה ארמון, ריקי בליך ורזיה ישראלי מדלגות ברוב המקרים מעל לשלל המכשלות שמעמיד לפניהן המחזה. מבחינה סגנונית זהו חצי דקלום-חצי משחק, לפרקים מאולץ, לפרקים אפקטיבי.

     

    אלמוג כיהודה וקסמן. תפקיד חסר וביצוע מגומגם (צילום: ג'ראר אלון) (צילום: ג'ראר אלון)
    אלמוג כיהודה וקסמן. תפקיד חסר וביצוע מגומגם(צילום: ג'ראר אלון)
     

    את סיפור המסגרת משרטטת איילת רובינסון בתפקיד מנהלת לשכת ראש הממשלה. היא קושרת את הסיטואציות הבימתיות לקונטקסט הרחב וממרחק הזמן טווה חוטים בין אז להיום. רובינסון, שחקנית נפלאה שמוצאת את מקומה בצעדים מדודים בתיאטרון הלאומי, משדרת בתפקיד המזכירה – דחיפות, קור רוח, פונקציונאליות. זו דמות חסרה ובכל זאת אפקטיבית שחותרת, לכאורה, תחת המחזה כשהיא מטיחה במראיין נעלם (אולי במחזאית עצמה) את ההתעלמות ממסע ההכפשה שקדם לרצח.

     

    רותי לנדאו ואהרון אלמוג בתפקיד הוריו של החייל החטוף, הם החוליה החלשה בהצגה. אתה לא מאמין להם, בין היתר בגלל ביצוע מגומגם ספק טקסט שנשכח, ספק דימוי חיצוני של דמויות אבודות. בניגוד לדמותו של היועץ לעניינים ביטחוניים, שמגלם בדיוק ובאמינות השחקן נתי רביץ, בעבודה איתם, מורגשת יד במאי מרופרפת. החופש שניתן להם אינו מיטיב עמם.

     

    האיפוק של דב רייזר, שחקן מרכזי במצבת השחקנים של הבימה, בו זמנית מדייק ולוחץ מדי על קווי המתאר של הדמות הראשית. כשמדובר בגילום דמויות היסטוריות איקוניות קשה שלא ליפול לחקיינות ולקלישאות, רייזר מדלג בחכמה מעל לכל זה. הוא ויתר על הגמגום ושמר את משיכת הכתפיים, היד המבטלת, המבט המושפל והמתחמק והסיגריה. רגע השיא שלו הוא מונולוג פנימי שמכה חזק בבטן הרכה ובו מציג המנהיג ברור ובהיר שני עתידים פוטנציאליים: את האחד אנחנו חיים. על השני ויתרנו.

     

    רביץ. מדויק ומכוון (צילום: ג'ראר אלון) (צילום: ג'ראר אלון)
    רביץ. מדויק ומכוון(צילום: ג'ראר אלון)
     

    "עשר דקות מהבית" נוגעת בנושא שכל מי שחי פה לא יכול להישאר אדיש אליו ויש בזה, מטבע הדברים, משהו מבלבל. ימין או שמאל, אתה לא יכול אלא להיסחף בסערה רגשית שמפעילים מטעני הנפץ שבו ובכל זאת מדובר בסיפור שמספר את עצמו.

     

    מבחינה אמנותית – בימוי, סגנון, עיצוב, כתיבה – הוא אינו מביא איתו בשורה וזאת למרות שפיטובסקי סימן עד כה דרך משלו שמזוהה עם תיאטרון ויזואלי עשיר. עם זאת, על אף שמדובר במחזה מוזמן, יש בו יושרה אמנותית והוא מתמודד באומץ עם החלטות דרמטורגיות בלתי אפשריות. חשיבותו בהיותו תגובה תיאטרונית, כמעט בלבדית, לאירוע מכונן בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של המזרח התיכון. זה לא מעט

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ג'ראר אלון
    רובינסון. נותנת קונטקסט
    צילום: ג'ראר אלון
    מומלצים