המאמן האחרון שהביא להפועל ב"ש אליפות: סיפורו של אמציה לבקוביץ'

קצת רחוק מאצטדיון טרנר, בביתו שבאבן יהודה, אמציה לבקוביץ' נרגש בכל פעם שהפועל באר שבע משיגה הצלחה נוספת. הוא-הוא האיש והמאמן שתחת שרביטו זכתה הפועל באר שבע בשתי האליפויות היחידות שלה ב-1975 ו-1976. גם אם הספיק מאז לעבוד במועדונים שונים, הפועל באר שבע הייתה ונותרה הקבוצה הכי מרגשת עבורו.

או-טו-טו בן 78, לבקוביץ' אינו מחמיץ משחק של באר שבע בטלוויזיה, ומפעם לפעם קופץ לצפות במשחקיה באזור המרכז. "אחרי 40 שנה במדבר, תרתי משמע, הגיע הזמן שבאר שבע תזכה שוב באליפות ויש לה קבוצה ראויה לכך. אני לא מבטל את סיכויי מכבי ת"א שתמיד נמצאת בסביבה, אבל התהליך הנכון שעברה באר שבע מבחינה מקצועית, צעד אחרי צעד, צריך להסתיים עם תואר האליפות כבר השנה", הוא אומר.

לבקוביץ'. הביא את ב"ש להישג השיא של המועדון(צילום: יועד כהן)

או-אז, ברק בכר שטרם נולד כאשר באר-שבע זכתה באליפויות הקודמות, יהיה יורשו של לבקוביץ' ויוצב לצדו בהיכל התהילה המטאפורי של הפועל באר-שבע.

מסכת חייו שווה הפקת סרט, אפילו סרט מתח שבו שותפים השב"כ שבו שירת ופיתח את סרטי הצילום ההיסטוריים בעת הבאת אדולף אייכמן ארצה, ולדימיר פוטין שאליו נשלח לפגישה כשהנשיא היה סגן ראש עירית לנינגראד (כיום סנט.פטרבסבורג), מדינת סיירה לאון שאת נבחרת הכדורגל שלה אימן, ושורה של שליטים במדינות בזמנם שאינם עוד בחיים.

כל זאת לצד קריירת כדורגל שבה שיחק 42 פעמים בשורות הנבחרת הלאומית, אליפויות כשחקן עם הפועל ת"א והצלחה כמאמן. היה גם עוזרו של עמנואל שפר במכסיקו 1970 והוביל את נבחרת הנוער לזכייה באליפות אסיה, אך באר-שבע הייתה ונשארה הדובדבן מבחינתו.

"לקהל המדהים של באר שבע מגיעה אליפות. הוא היה דוגמה ומופת. בזמני בבאר שבע, הקהל היה יושב על החול באצטדיון וסרמיל. היום הוא בא כמו לאולם קונצרטים בטרנר, אבל הוא נותר אותו סוג של קהל. איך אפשר לשכוח את הטריבונות של וסרמיל, שבהם אם מישהו היה נופל מהשורה העליונה או היה סוחף למטה את כל האנשים בטריבונה כמו בפירמידה מתפרקת", הוא נזכר.

(צילום: עוז מועלם)

מדוע "דווקא באר שבע"? אין קבוצות אחרות?

"כי היא מייצגת חצי מדינה. בת"א יש הרבה קבוצות, אבל בדרום רק אחת. זה בלט עוד יותר בזמנים שלנו כאשר בבאר שבע לא היה מה לעשות חוץ מכדורגל, ואנשים ישבו כול היום במסעדה של לילו (אליהו _א.פ.) עופר. היום יש הכול, אבל הערכים נשארו. באר-שבע נותרה האהבה של הדרום".

איזו קבוצה הייתה טובה יותר, זו שלכם או הנוכחית?

"לפני שאענה על השאלה הזו, כדאי להגדיר את ההבדלים ביניהן. בזמנו, כמעט כל השחקנים היו מקומיים ורק חשבו איך להביא כבוד לנגב. רוני מוסקוביץ' השוער, היה אחד היחידים שבאו מהקיבוץ כדי לחזק את העיר באר-שבע. היום מדובר בשחקנים מקצוענים מכל רחבי הארץ, כולל זרים מחו"ל. לזכות הקבוצה הנוכחית ייאמר שהשחקנים שלה שומרים על רמת המחוייבות. מקצועית? שתי הקבוצות היו, ואחת עדיין בעצם ישנה, ברמה שוווה".

אוהדי ב"ש. התרגלו לטוב בטוטו טרנר(צילום: אורן אהרוני)

אפשר להשוות בין המנהיגים של שתי הקבוצות?

"לנו לא היו מנהיגים, אבל כן היו כמה כוכבים שסחפו. מאיר ברד (ברדה בשמו המקורי) היה כשרון מדהים שסחף את היתר. מולו, אפשר להציב את הברדה של עכשיו, שהוא ממש מנהיג וייצוג העיר באר-שבע שבה נולד עושה לו את זה. שוב, התועלת של שניהם די שווה".

היה משהו ספציפי בקבוצה שלך שקשה לראות היום?

"אנחנו היינו הראשונים לשחק עם מגינים תוקפים. אורי בנימין בנימין ויעקב כהן בשמאל עשו את זה נהדר. כאמור, ברד היה הכוכב, יעקב פולברניס היה כשרון טכני יוצא דופן אבל הרבה שחקנים נוספים שהתחברו הביאו ערך מוסף לקבוצה. אברהם נומה בלט מאוד. שלום אביטן, שחזר לקבוצה בעונת האליפויות השנייה, הוסיף צבע".

בכר. ישחזר את ההישג של לבקוביץ'?(צילום: ישראל יוסף)

אלו דברים ייחודים עוד אתה רואה מהתקופה שלך לפני 40 שנה?

"קודם כל, הנסיעה מת"א לאימונים באר-שבע. היה כלל לעצור בצומת קסטינה ולהתרענן שם לפני ההמשך לבאר-שבע. הדרך בחזרה הייתה חשוכה עד צומת מסמיה. היום כל הדרך מוארת, כי מדובר בזמנים חדשים. הפועל באר-שבע הנוכחית פועלת בתקופה של שכלולים בכל התחומים, אבל היא נחושה כמו הקבוצה בזמני".

אתה עדיין עוסק בכדורגל? הפעם האחרונה שכיכבת בכותרות, הייתה כאשר הובלת לאליפות את מכבי חיפה ב-1989.

"אני לא עוסק בכדורגל כי אף אחד לא פנה אליי".

היית רוצה לתרום מניסיונך, אם יפנו אליך?

כן. בהחלט הייתי מוכן לעשות את זה"

גם לאמן או לאמן קבוצת נוער?

"גם".