אל תתנו לנו להרגיש פראיירים / דעות
כולם צועקים עכשיו פראיירים, אין שוויון ואתם משרתים. כולנו בעד שוויון, אבל לפני שזה יגיע, לפחות שיתנו לנו להרגיש טוב עם השירות. הקרב הוא לא רק על מי מתגייס לצבא, הוא על מה מקבל מי שכן מתגייס
תמיד התנגדתי למילה הזאת - פראייר. כל מילואימניק מתעב את המילה הזאת שהפכה כדרך קבע לתאר את משרתי המילואים. אז ראשית, בוא נסגור את עניין זה, אני, אתה ואת לא פראיירים. שירות המדינה, השמירה על ביטחונה והאמונה בצורך השירות זה לא להיות פראייר זה פשוט להיות אזרח נאמן וכן גם ציוני.
בלעדי: עד סוף שנה הבאה - שני קווי רכבת קלה חדשים
אבל היום, אני חייב לומר שאתם פראיירים, כן גם אני.
לא בגלל השירות שלנו במדים, בגללו אתם מלחי הארץ. אנחנו פראיירים כי הפכנו למשחק פוליטי, לפיונים בידי אנשי השררה. בכל מערכת בחירות הם טופחים לנו על השכם ורצים להרים אותנו על האלונקה. ואנחנו, יושבים על כתפיהם, מרגישים מורמים ונשגבים. פתאום כל התרומה שלנו מקבלת חיזוק ותמיכה. הם מציתים את דמיוננו עם מילים רבות וגדולות על שוויון וצדק, צועקים מעל כל במה שמספיק, די להיות פראייר. רק ניתן להם את הקול בקלפי ונקבל שוויון לכל, שירות לכולם.
בינינו, אנחנו לא באמת מתעסקים במי משרת ומי לא, אנחנו רוצים שוויון אבל חשוב לנו יותר שיוסי לא ישכח שוב את הפינג'ן. כי אנחנו אוהבים את השירות, את התרומה, את החבר'ה. השירות שלנו הוא הרבה יותר ממדים ונשק, הוא מי שאנחנו. אנשים משתמשים בו בכדי לתאר אותנו: השיריונר, הצנחן, הגולנצ'יק או קרקל. חלק גדול מהאופי שלנו נמצא בשם היחידה, בשייכות.
משרתים בשביל המדינה אבל מרגישים פרייארים. חיילי צה"ל(צילום: EPA)
>>עוד באתר ערוץ 20>>
בלעדי: עד סוף שנה הבאה - שני קווי רכבת קלה חדשים
קיים כמובן קושי בשירות, מי מכיר את הקושי טוב מאתנו. מתנתקים כל פעם מחדש מבן או בת הזוג, מהילדים, משאירים את משימות העבודה והיומיום בצד ועולים על מדי ה-ב' שקיבלנו לפני 10 שנים. אנחנו עושים את זה כי אנחנו מאמינים בזה, זה הדבר היחיד שמניע אותנו.
זה לא שאנחנו לא רוצים שוויון. לימדו אותנו את זה בשיעורי האזרחות עוד מילדות. כולם שווים, זכויות וחובות, דמוקרטיה למופת. אבל לפעמים, יותר משחשוב השוויון חשובה הערכה. אנחנו, המשרתים במילואים, לא תמיד מקבלים אותה. מהבעיות עם ביטוח לאומי ועד הבעיה במציאת עבודה שאנחנו צריכים להיעדר פעם בשנה לחודש לטובת קו או אימון בצאלים. כן, גם פוליטיקאים שרצים להצטלם אתנו בימי בחירות וכותבים סטטוס מרגש על השירות שלהם, לרוב שוכחים לקדם את הזכויות שלנו ביום שלמחרת.
השבוע שוב זה קרה, הפעם לחיילי הסדיר, הצעת חוק להעלאת שכר חיילי החובה נפלה בוועדת השרים לחקיקה. מנגד, אישרו כמובן בכנסת את העלאת השכר של החכים בעוד 700 שקלים לחודש. איני מזלזל בעבודת חברי הכנסת, אני חושב שהם עובדים קשה. אבל תראו איך זה נראה, תוספת 700 שקל לטובת חיילי הסדיר - נפלה. 700 שקל לשכר החברי הכנסת - עברה. כנראה שאני באמת פראייר.
דבר נוסף אישרה ועדת השרים לאחרונה, חזרתו של חוק הבטחת הכנסה לאברכים. 2600 שקל בחודש יקבל אברך בתנאי שהוא אב לילד אחד לפחות. בשביל שלא יצעקו ברחוב נגד השוויון כללו גם סטודנטים בעלי ילד בהצעת החוק. כמה סטודנטים כאלה אתם מכירים? אתם מבינים, מי שלא משרת גם מקבל יותר מהמדינה, אז למה בעצם שילבש מדים?
אז בדמוקרטיה צריך שוויון וגם אני הייתי רוצה שכל אברך ישים בצד את המגבעת לטובת הכובע טמבל והמעיל השחור יתחלף במעיל דובון לשלוש שנים של שרות המדינה, בדיוק כמוני, כמוכם. אבל, לפני שמדברים אתנו על שוויון עתידי, לפני שמעלים את כולם על מדים, בו נדבר על העדפה, תגמול והכרה. בואו ניצור את דמות המשרת מחדש, נחזק אותו. בכדי שבעוד כמה שנים נשמע שאנשים מתנדבים לשירות למרות הפטור שהם מקבלים, כי הם רוצים להיות חלק מקהילת המשרתים, כי הם לא רק נותנים יותר הם גם מקבלים יותר. זה צדק אמיתי.
אז אנחנו כמובן בעד שוויון, אבל אולי לפני שאתם משתמשים בנו, שוב, לטובת רווח פוליטי כזה או אחר. אולי תתנו לנו להרגיש שאנחנו לא פראיירים. תעלו את שכר חיילי החובה, את המענקים, תקלו במיסים על משרתי המילואים (לפחות אל תיקחו להם מיסים מהמענקים), תפעלו להעדיף אותם במשרות ותתגמלו יותר מעסיקים של מילואימניקים. רק כך, לא תגרמו לנו להרגיש פראיירים. אבל אתם יודעים משהו, אנחנו לא. גם עם שוויון וגם בלעדיו.
הכותב הוא ס. יו"ר פורום צו-8, פורום המילואים של ישראל
