מה בדיוק היה אצל יונה וולך בידיים, ולמה היא לא עשתה עם זה כלום

יונה וולך בראיון למאיר שלו בערוץ 1, תחילת שנות ה-80

קראו לה "המשוגעת"

ייתכן מאוד שוולך הייתה מאבדת את שפיות דעתה גם אלמלא התייצבה מרצונה לאשפוז הראשון שבו קיבלה סמי הזיה. רמזים להתנהגויות קיצוניות ויוצאות דופן התגלו אצלה כבר בגיל הנעורים. בכפר אונו (לימים קריית אונו), שם נולדה, גדלה וחיה רוב שנותיה, כינו אותה "המשוגעת". השורש למצוקת חייה היה יתמותה מאב: מיכאל וולך − שהרחוב שבו גרה נקרא על שמו − נהרג במלחמת העצמאות בקרב עקוב מדם שהיה כרוך בו כנראה גם איזשהו כשל מבצעי. לא זו בלבד, אלא שהגופות שנותרו בשטח עברו התעללות קשה. היתמות מאב מגיל ארבע הותירה בוולך כעס רב על אחותה הבכורה, נירה, שזכתה להכיר את האב עד גיל 15, ועל אמה, שהאדירה את גבורתו לכאורה. "פשוט שחטו אותו", נהגה וולך לומר בבוז, וצעקה על אמה: "כבר שמענו הכול על הבעל הגיבור שלך". לימים כתב ידידה מאיר ויזלטיר, גם הוא יתום כמוה, כי "מות האב היה עמוד התווך בדיאלוג הראשוני שלנו עם העולם".

ויזלטיר על וולך

מהלימודים בבית ספר תיכון חדש נשרה. המנהלת המיתולוגית, טוני הלה, לא התפעלה ממנה ולא הבחינה בכישרונה המיוחד. וולך עברה בחייה כמה הפלות יזומות, הראשונה שבהן בגיל 16. היא הרבתה לקיים יחסי מין אקראיים, כעניין של מה בכך, עם ידידים קרובים וגם עם זרים שאיתם יזמה מפגש לרגע.

כשהייתה בת 38 אובחן סרטן שד בגופה, אבל היא סירבה להתייחס למחלה, התעלמה ממנה, טענה שהיא מרפאה את עצמה, מוציאה מהשד את הגידול בכך שהיא סוחטת את הפטמה, ממנה יצא, לדבריה, "חלב שחור". חודשים ארוכים, כמעט שנה, חלפו לפני שהייתה מוכנה להכיר בכך שהיא חולה, להתאשפז ולעבור טיפול. דווקא באותה תקופה ידעה יציבות בחייה: היא הכירה גבר צעיר ממנה, יובל ריבלין, שאהב אותה אהבת אמת ועבר לגור איתה. במשך ארבע שנים חיו השניים יחד בבית אמה. ריבלין עזר לוולך לטפל באם, שהייתה במצב סיעודי, וכשאהובתו הסכימה להכיר במחלתה ולנסות להירפא, טיפל גם בה במסירות.

לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם

אַתָּה שׁוֹמֵעַ לֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה כְּלוּם

זֶה הָיָה אֶצְלִי בַּיָּדַיִים

וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם

וְלֹא יָכוֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת מִזֶּה מַשֶהוּ

אַתָּה שׁוֹמֵעַ יָכוֹלְתִּי לְגַמְגֵם

מָה רָצִיתִי לְהַגִּיד

יָכוֹלְתִּי לְהַרְגִּישׁ הֲכִי רָע שֶׁאֶפְשָׁר

וּפִתְאוֹם אַתָּה עוֹמֵד כְּמוֹ יֶלֶד קָטָן

בְּסִינוֹר לַצַּוָאר וְחוֹזֵר עַל הַשְּאֵלָה

מֶה עָשִׂית עִם זֶה שׁוֹאֲלִים

לְאָן בִּזְבַּזְתְּ אֶת כּל זֶה, הָיָה לָךְ סִכּוּי

וְאַתָּה תִּצְטָּרֵךְ לְהַתְחִיל הַכּל מֵחָדָשׁ

היו מי שסברו כי בשלב מסוים נעשו שיריה של וולך חסרי פשר. פרופ' שמעון זנדבק כתב כי "אי-הקוהרנטיות לבשה לא פעם ממדים מגלומאניים עד כדי כך ששוב לא היה אפשר לקרוא לזה חופש, אלא שיגעון. מה שהיכה כברק בשיר קצר נהפך בשיר ארוך לטרחנות בלתי נסבלת".

את הדברים הללו אי אפשר לומר על השיר "לא יכולתי לעשות כלום", שהולחן על ידי אילן וירצברג לאלבום שלו ושל שמעון גלבץ "בציר טוב", שהוקדש לשיריה של וולך, ושזכה לפני שנים אחדות לביצוע מרגש של נינט טייב. התמונה המצטיירת בשיר נוגעת ללב: הדוברת פונה אל מישהו, גבר, שנהפך בעיניה באחת לתינוק מגודל. הגבר אינו מסוגל להבין: איך זה שהכול היה אפשרי, ואת החמצת? איך ייתכן ש"זה" היה לך בידיים, ולא ידעת מה לעשות, איך למצות, איך ליהנות, איך לחיות עם מה שניתן לך, עם מה שיכול היה להיות, עם מה שהיה לכאורה אפשרי, אבל כנראה לא בשבילך?

"לא יכולתי לעשות כלום" בביצוע מלחין השיר, אילן וירצברג

הגרסה של נינט טייב