דייט ראשון עם איתי והמחשבות לא מפסיקות
סוסי המחשבות שלי דוהרים קדימה - אולי הוא טיפוס חמום מוח שרב עם כולם, אולי קשה לו עם סמכות, עם מחויבות, אוי לא! די, אני אומרת לעצמי. תפסיקי להיות כל כך שיפוטית, את לא מכירה אותו בכלל
אוקיי, אני בפנים. !Work your magic ציוויתי על האתר והקסם לא אכזב - דייטים צצו כפטריות לאחר הגשם. בירות, גלידות, דאונים - מה לא עשיתי עם alon29 ועם alexforyou. ועכשיו כבר עשר וחצי בלילה, ואני בדרך לפגוש את איתי בפאב החביב עליי. אני מהלכת בין המזגנים המטפטפים של פלורנטין, מדלגת בין השלוליות שמעטרות את המדרכה כמו שמלה מנוקדת.
הוא מחכה בפינת הרחוב, ואני מזהה אותו לפני החיוך מהתמונה. "היי", הוא קובע. החיוך אסוף, אבל העיניים מזמינות וחמות. הוא יותר נמוך ממה שהוא נראה בתמונה, אבל כגמדה מן המניין אין לי תלונות. אחרי חיבוק דב סמלי, אנחנו מחליטים לשבת בחוץ.
אני מטפסת אל כיסא הבר הגבוה והוא מסדר את עצמו בהתאם בזווית נוחה. עכשיו אני רואה מקרוב את עיני הערמונים שמפלרטטות עם העור השזוף. בעיני רוחי אני רואה סקס על מחצלת. הוא מחייך במבוכה. האם הוא קורא את מחשבותיי?
"אז מה שותים?", הוא שואל לבסוף.
"נראה לי שנשתה בירה. איזו בירה אתה שותה, איתי?" אני אומרת, טועמת את שמו על הלשון. יריית הפתיחה נורתה והדייט יוצא לדרך.
"היה לי יום קשה היום, רבתי עם הבוס שלי על משהו טיפשי", הוא אומר ואז משתהה לרגע. סוסי המחשבות שלי דוהרים קדימה - אולי הוא טיפוס חמום מוח שרב עם כולם, אולי קשה לו עם סמכות, עם מחויבות, אוי לא! ואז מלצרית מגישה לנו את השתייה כשהקוקו שלה מקפץ מאחוריה כמו זנב של אריה גוער. די, אני אומרת לעצמי. תפסיקי להיות כל כך שיפוטית, את לא מכירה אותו בכלל.
"על מה רבתם?" אני שואלת.
"על איזה פרויקט מיותר. בכל מקרה, כיף שהשבוע נגמר".
נראה שגם הוא שב לגבולות המידע שיורד חלק בגרון כמו הגולדסטאר. "כמה זמן אתה עובד שם?" אני שואלת, מחפשת כיוון טוב לשיחה.
"שנה בערך, מאז שעברתי לתל אביב".
שהייה.
לגימה.
תרועת ניצחון של משחק כדורגל אי שם ברקע של הפאב.
הוא משפיל את מבטו אל מצולות המשקה. אולי הוא לא נמשך אליי?
"כמה זמן את בתל אביב?" הוא מחלץ אותנו לבסוף ומחבק את הכוס המזיעה. "בערך חצי שנה. חדשה בעיר", אני אומרת ולובשת על עצמי חיוך. "לא סבלתי את תל אביב רוב החיים שלי, אבל עכשיו אני ממש אוהבת".
"גם אני אוהב את העיר."
ככה אנחנו שותים בירה ומנשנשים סיפורי היכרות מתקתקים של התחלה, והשיחה מגודרת יפה בתוך גבולות הרושם החיובי. אבל משהו עוקצני מלווה את הדייט הזה בראש שלי. אני לא יכולה להתעלם מהתחושה שהשעון סופר לאחור ויש לי עד סוף הבירה להבין מה קורה פה, בין שני זרים מוחלטים שנפגשו מכוח הרבייה הבלתי נמנע של המין שלנו.
כי ככה זה באתרי היכרויות - ההתכתבויות מתחילות ונקטעות כמו ספר עם מספר בלתי מוגבל של פרקים. יש גברים עם תמונות של ילדים וכלבים וכוכבי ים. וכולם יפים, מנצנצים ומוצלחים - ומחכים רק לי! אני באורות, אני עולה ויורדת בקרוסלה המופלאה כמו ילדה קטנה בחנות ממתקים, ואני מתמכרת.
שמרי השיחה שלי ושל איתי תוססים אבל אנחנו מנסים חזק מדי, אנחנו מחמיצים את עצמינו. עכשיו הבירה מגיעה לסיום, והיד שלו חוצה את גבול הכוס ומחפשת את היד שלי. אני נעה בחוסר נוחות בכיסא. הוא חמוד, איתי. אבל מה בדיוק אמור לקרות פה, בסיטואציה המוזרה הזו? זיקוקים אמורים להתפוצץ בבטן? כי כרגע, הדבר היחיד שמתפוצץ בבטן שלי זה הטוסט בולגרית שאכלתי לפני שיצאתי. אני מטיחה בו מבט מזוגג ודחוס של אלכוהול, והשיחה, אתם יודעים... נחמדה. רגילה.
קרנבל של מחשבות מסחרר אותי באחת: אני אמצא מישהו אחר באתר, מישהו שהוא קצת אחר מאיתי. מישהו ש.... יעשה לי את זה באמת. אבל במה הוא יהיה אחר ממנו? לא יודעת. אני מתמכרת לקרוסלת ההיכרויות, אבל לא מתמסרת. הידיים שלי אוחזות בידיות חזק-חזק, אני מפחדת ליפול ולעוף מעצמי. מהר לי מדי כאן, בפארק השעשועים של גיל 28.
אנחנו מזמינים חשבון, הוא משלם ואני מתעקשת בסמליות כמעט-משכנעת. בהליכה משהו משתחרר באוויר, או שאדי האלכוהול מתחילים לפעול את זממם עליי. אולי בכל זאת יש בו משהו. משהו שמזכיר לי בית וסרט בסלון עם שמיכת פיקה פרחונית. הכמיהה לסקס מתחילה להתערבל בי באחת מתחת לחצאית. אני מתגעגעת לאוויר הדחוס, לריח החמוץ-מתקתק שמגיע תמיד אחרי הסקס. אני מתגעגעת לתחושה הדביקה של להתעורר עם מישהו אחרי שנרדמנו ערומים, שזורים אחד בגוף של השני כמו בייגלה.
בכניסה לבניין שלי איתי מהדק את אחיזת היד שלו בשלי. הוא מתקרב אליי, הזיפים העדינים מברישים את הלחי שלי בעדינות מגרה. ואז הוא מנשק אותי על הלחי. יש בו אצילות של נסיכים. איך לא ראיתי את זה כל הערב? סוסי הפרא של הלב מתחילים לדהור קדימה. אולי הוא יהיה "זה", אולי סוף סוף... הלב שלי מאיץ ואני עוצמת את עיניי. ריסיי מרפרפים על המצח שלו, נוגעים-לא נוגעים. משחק התעתוע הזה מלהיט אותי, ואני רק רוצה לכרוך את גופי סביבו ולשחרר את כבלי המחשבות. אבל משהו בי גם רוצה לברוח לאחור.
על מי אני עובדת. אני מתמכרת אבל לא מתמסרת, אני מבועתת מבחורים טובים באמת, מקשר אמיתי. והאמת היא שהקרוסלה הזו עושה לי סחרחורת. אני רק משלימה סיבוב סביב עצמי וחוזרת לאותה נקודה כמו כוכב לכת ששבוי במסלולו מתוך כוח משיכה מייסר ומענג, מעציב ומשכר, בדיוק כמו האתר הארור הזה. אני לכודה, ואתה כלוב הזהב שלי.
איתי קורא את ההסתייגות ונפרד ממני בחיבוק. הוא לא שלח לי הודעה ביום אחרי ואני נכנעתי לעצמי ולא כתבתי לו. אני נשברת. אני עוזבת אותך, אתר מסריח, מורידה מסך. נמאס לי ממך ומהשטויות שלך, אני אורזת ועפה מפה.
אז אני מעבירה את ערב שישי בבית, חרמנית ולחה, אבל גאה. ומי יודע, אולי בגיל 32 כבר אהיה נשואה ומעוברת, וכל זה ייראה לי רחוק. כן, יבוא יום שבו אכיר מישהו וזה פשוט יהיה "זה". אני פשוט אדע. שנינו פשוט נדע ולא נצטרך לריב עם עצמינו כל כך הרבה, נכון?
לפנייה לכתב/ת 
