רפאל בלולו זורח במזרח: "הממסד האשכנזי הליברלי מפעיל אפרטהייד תרבותי"

אין קולנוענים רבים שיכולים להתיימר לייצג את הפריפריה כפי שעושה זאת רפאל בלולו. היוצר יליד עפולה מביא את נופי ילדותו, את התרבות המזרחית בהשראתה גדל והתחנך, אל אולמות הקולנוע במרכז וברחבי הארץ. כך עשה למשל בסרטו האחרון "שיר ידידות" המוקדש לפייטן הרב דוד בוזגלו ומורשתו. מדובר ביצירה דוקומנטרית, אולם מאחוריו של בלולו (ואפשר לשער שגם מלפניו), יש גם סרטים עלילתיים. ארבעה מהם - "אריה", "עיניים כאלה", "באטמן במחסום" ו"תעצמי את העיניים" - מוצגים פה לפניכם במסגרת מדור קולנואני.

"יש יסוד משותף בעולמות הגאוגרפיים והתרבותיים שבהם כל הסרטים הללו מתקיימים, ואף בניסיון לפצח את האסתטיקה המזרחית-הספרדית, הפריפריאלית - ולהעביר אותה על כל סתירותיה לקולנוע", הוא אומר. "יש רגש שמניע את הסרטים ואת הגיבורים והגיבורות הצעירים שלהם - כולם ילדים או נערים הנאבקים ונאבקות בכוחות החברתיים ובהגדרות שמבקשות לצמצם את מקומם".

"אריה" הוא סרט קומי-דרמטי קצר בהשראת סרטי הבורקס והקומדיות האיטלקיות, ובמרכזו בחור צעיר ומבולבל שעובד כסבל בחנות הירקות של אביו בשכונת פועלים דמיונית, ומפנטז איך בעזרת שיריו הרומנטיים יכבוש את לבה של חברת ילדותו רינת שעוזבת את השכונה. 

"עיניים כאלה" היא מלודרמה מנימליסטית שגיבורה גבי בן ה-17 עובד אצל אביו בקיוסק השכונתי. שם הוא מכיר את שירן המלצרית החדשה ומתאהב בה, אף שהיא מבוגרת ממנו. במקביל הוא עד לכוחניות של אביו כלפיה וכלפיו. בסרט זה השתתף השחקן עמוס לביא, ולמעשה היתה זו הופעתו האחרונה על המסך.

"זה הזכרון הכי מורכב, עצוב ואולי גם יפה שיש לי", הוא מספר, "העבודה איתו היתה מרגשת ומלמדת במיוחד. לאחר כמה חודשים יצאנו ליום צילומי השלמות. אל הסט הוא כבר הגיע רזה, כחוש כשהוא משתעל ללא הפסקה. לא היה לי מושג שהוא בעצם גוסס מולי ברגעים אלו ממש. והוא התעקש להגיע אל הסט ולעבוד. אחרי שהוא נסע הביתה, גיליתי שהוא שכח את הטלפון במכונית שלי. באותו ערב ניסיתי להשיג אותו ולא היתה תשובה וככה עד הסופ"ש, כשבסופו של דבר ענה לי הבן שלו ואמר וסיפר שהוא אושפז. למחרת הוא כבר נפטר וזה היה בשבילי שוק רציני".

"באטמן במחסום" היא קומדיה לא ריאליסטית על שני ילדים - פלסטינאי וישראלי. הם ספק משחקים ספק רבים על בובת באטמן בעודם תקועים בפקק תנועה לפני המחסום לירושלים. כל זאת בזמן שהוריהם עסוקים במריבה על מקומם בתור. "זוהי פנטזיה סביב מערכת היחסים בין ילדים, כזו שתביא לנו את האפשרות לראות אחד את השני ללא דעות קדומות", מסביר בלולו. 

"תעצמי עיניים" הוא עיבוד לחלק מסיפור קצר של רונית מטלון בשם "ילדה בקפה", שבו שתי נערות שיוצאת למסע בדרום תל אביב בניסיון לפגוש את מושא אהבתה של אחת מהן.  

איך הסרטים והסיפורים שבהם מתחברים לחיים האישיים שלך?

"תמיד יש מטען פרטי בסיפורים שאתה מעבד לקולנוע. בעיקר בקולנוע קצר אישי שבו חופש היצירה הוא גדול. אמנם הסרטים הם לא אוטוביוגרפיים במובן המיידי של המילה, אבל הם בהחלט חלק מהמרקם בו חייתי. עם ההשתנות של המקום בו אני חי ופועל, אני לא בטוח שאני רוצה להמשיך לעשות סרטים שיש בהם שוליים ועוני, אלא של עושר חיובי ומלאות תרבותית בעלת בטחון עצמי - לספר סיפורים על השכונה שגדלתי בה בעפולה".

אף שהסיפורים מאחורי סרטיו של בלולו הם סיפורים קטנים ואישיים, אפשר להבחין לעתים בתוכן חברתי ופוליטי שבוקע מהן בין השורות. "יש פה מודעות מלאה להקשרים חברתיים ותרבותיים, אבל הדבר שמנחה אותי בעשיית הסרטים הוא המהלך הרגשי והקולנועי", מבהיר הבמאי, "אני לא אוהב התגייסות פוליטית ואג'נדות חברתיות בוטות בתוך הסרטים, ואם יש מטען פוליטי הוא מגיע מתוך ההקשר שהצופה עושה. אני גם סולד מתקינות פוליטית באמנות, משום שהיא הורסת את חוסר השלמות האנושית שמייצרת מורכבות ודרמה".

עם זאת, בכל הנוגע ליצירה עצמה, לבלולו יש לא מעט טענות כלפי המדינה והממסד התרבותי שמייצג אותה: "יש פה מדינה שעושה עוול לריבוי התרבותי היפה של אזרחיה, כשהיא מניחה את רוב הביצים בסל אחד - האשכנזי-חילוני-ליברלי. יש פה דתיים, נשים, ערבים, רוסים, מזרחים שהגיעו משלל תרבויות. כל היופי והריבוי הבריא הזה הושטח. יש פה ממסד שמפחד מביקורת ומפעיל הלך רוח של צנזורה עממית. הפוליטיקאים שלנו - בראשם נפתלי בנט ומירי רגב - מצטיינים במשילות של פחד ושנאה - כלפי ערבים, כלפי שמאלנים, כלפי דתיים, כלפי ימנים שלא מתיישרים עם האינטרס השלטוני".

בהקשר הזה, ולמרות הביקורת שלו עליה, בלולו רואה ביוזמות של שרת התרבות רגב פתח לשינוי: "על אף ההסתייגויות שלי מהערותיה בדבר מבקשי המקלט והסכסוך הפלסטיני-ישראלי, היא עושה פה מעשה אינטליגנטי וחתרני, מתוך הממסד, נגד ההגמוניה. היא מעלה את שאלת החלוקה התרבותית מחדש, ומציבה מראה לגזענות העמוקה של בעלי עמדות בתרבות הישראלית, שמזוהים לרוב עם השמאל, כלפי כל מה שלא עומד בקריטריונים שלהם. יש פה מעין 'פאשיזם תרבותי', 'אפרטהייד תרבותי' של קהילה סוציאל-ליברלית חילונית שמפעילה את הצנזורה שלה בצורה מוסווית".

רפאל בלולו על הסט. מרוקאי מקורי

בלולו מספר כי הקשר בין הצנזורה מימין לכוחניות של השמאל צף בהקרנות "שיר ידידות: ר' דוד בוזגלו", שם נפגש עם קהל שלא צורך לרוב קולנוע ישראלי לדבריו. "הסרט גורם לאנשים להגיב לשאלות התרבותיות והפוליטיות הרלוונטיות שהוא מעלה בצורה ברורה: הקשר בין התרבות הערבית לזו המזרחית שנדחקה לשוליים, היהדות הספרדית המתונה ורעיונות הצדק החברתיים שבה כאופציה מרפאת לתרבות הישראלית, והשלום כאופציה שאסור לזנוח".

ואכן נראה כי "שיר ידידות" נגע לרבים מכל העדות והזרמים ושבחים הורעפו עליו גם מצד אותם אנשי הממסד האשכנזים אותם הוא מבקש לאתגר. "העשייה של הסרט טלטלה אותי בצורה משמעותית ושינתה אצלי את נקודת המבט על החיים", הוא מודה, "דמותו של הרב בוזגלו כל כך מורכבת, עשירה ונדיבה, ותחושת האינטימיות שזכיתי להיות בה מולו גרמה לי לספוג את המתינות והעושר והחמלה שיש בו".  

תהליך יצירת הסרט, שכלל מפגשים עם אנשים מבוגרים יוצאי אזור המגרב, חיבר אותו לשורשים המשפחתיים והתרבותיים שלו: "אני חושב שהזמן שביליתי כאדם בוגר עם היהודים היקרים הללו, ששואבים מאותה רב-תרבותיות גדולה של יהדות צפון אפריקה, גרם לי להביט אחרת על החברה הישראלית מכפי שהבטתי עליה עד כה. אני חושב שסרטים במידה רבה משפיעים על היוצר יותר מאשר הוא משפיע עליהם".

אתה רואה חיבור כלשהו בין היצירה הדוקומנטרית הזאת לסרטים הקצרים העלילתיים שלך?

"גם הפרויקטים העלילתיים וגם זה התיעודי היו לי למסע רגשי ואינטלקטואלי מסעיר. הקשר ביניהם נובע אולי מהמקום בו הישראליות, הספרדיות, המזרחיות, קיבלו מעמד חיובי של כוח ועושר לעומת הדלות האסתטית שאליה כיוונתי בסרטים הקצרים. אבל אני לא מתחייב לשום דבר בסרטים הבאים".

בלולו מציין כי האתגרים הגדולים ביותר שעומדים בפני יוצרי קולנוע בתחילת דרכם הם הפרנסה והמשמעת העצמית בכתיבת התסריט. הפתרון מבחינתו הוא לעבוד קשה, ומי כמוהו יודע עד כמה גדולה ההקרבה לשם כך. "כשסיימתי את לימודיי בסם שפיגל, החלטתי שאני במאי וזהו, ללא פשרות. לא הייתי מוכן לעבוד בשום עבודה שאינה קשורה בקולנוע. היו לא מעט מצבים שממש חייתי ימים שלמים על מנת פלאפל אחת ביום כי לא היה לי כסף, והיה לי חשוב לשמור על זמן כתיבה וקידום פרויקטים. סיפרתי להורים שלי שאני עובד במלצרות והכל בסדר, אבל כל מה שעשיתי היה לכתוב ולהגיש לקרנות".

עובד בקיוסק, אבל בתור במאי. רפאל בלולו

ההורים שנשארו בעפולה היו גם אלו שתמכו בהגשמת העצמית של בלולו. הם מימנו את לימודי הקולנוע ולקחו לשם כך הלוואה. "זה לא דבר מובן מאליו, וזה מפנה אותך להיות סטודנט טוב יותר עם רצון לא לאכזב ולהבין שאין לך לאן ליפול", הוא מסביר, "אבל הדבר הכי חשוב זו תמיכה רגשית. לשמחתי אמא שלי היא אדם מכיל בצורה בלתי רגילה וחינכה אותי בחופש גדול, ואבא שלי העביר לי את אהבת הקולנוע ואת הפדנטיות שלו. ואלו ארבע תכונות חשובות לקולנוען לטעמי".

ואיך הממסד יכול לעזור?

"חשוב לתמוך בהצעה להגדיל את תקציב התרבות לאחוז אחד מכלל התקציב המדיני. הייתי רוצה לחיות בחברה

שערך התרבות בה גבוה כמו ערך הבטחון. אני ממש מקווה שהקוראים יהנהנו בהסכמה לגבי העניין הזה, ויבינו את הצורך ואיך הדבר רלוונטי לחברה הישראלית כולה. יש פער בין תרבות אשכנזית-חילונית לבין שאר התרבויות בישראל, אבל חשוב להבין שבנקודת מבט רחבה מאוד התרבות בישראל באופן כללי סובלת מתת תקצוב וזה דבר שפוגע בכולנו".

עד שישתפר מצב התקצוב של התרבות, בלולו נשאר נאמן לפרקטיקות שלו וכבר עמל על פרויקט חדש ומפתיע - באנימציה. "בימים אלו אני כותב תסריט לסרט אנימציה עלילתי על הפנתרים השחורים. פרויקט מדהים ומרגש שלוקח אותי למסע תחקירי פוקח עינים", הוא מספר על הסרט שמפיק מנהל בית הספר מוסררה אבי סבג בליווי הבמאי אבי דאבח. בנוסף הוא עובד על סרט תיעודי בהפקת יאיר קדר, על הסופרת והמסאית ז'קלין כהנוב, וגם על סרט תיעודי בסדרה החדשה של רון כחלילי על הישראליות. "יש לי עוד כמה דברים בתכנון לעתיד שאולי עוד מוקדם לתת להם שם", הוא מסכם.

יש לכם סרט קצר שתרצו להציג ב-ynet? אתם מוזמנים לפנות אלינו: indie.ani@gmail.com