אוס מוטנטס בהופעה: המוטנטים קמים לתחייה
כמו עוף החול, עלו אוס מוטנטס הברזילאים לבמת הבארבי בתל אביב והפכו מול קהל משולהב ללהקת רוק עכשווית ומעודכנת. את הפסיכדליה, הדיסטורשן וקמצוצי הסמבה הם הגישו מעורבבים, כשהם מקפידים לבעוט לכל כיוון וסגנון - אפילו בהילת העבר של עצמם
אוס מוטנטס (Os Mutantes) הם הוכחה חיה לכך שתחיית המתים אינה אגדה. הם נולדו לפני 50 שנה, הלכו לעולמם כעשור לאחר מכן, וקמו לתחייה מקץ 30 שנה - מאז הם בועטים בשצף קצף. פלא של ממש.
ובכן, מסתבר שאוס מוטנטס הם זן ייחודי של להקת עבר שקמה לתחייה תוך שהיא קופצת במכונת הזמן אל עשייה מוזיקלית עכשווית ועדכנית. הם לא מתרפקים על העבר, אך גם לא משכיחים אותו. אמש הם שרו אפילו את "Panis et circenses" הקלאסי (כאן בהקלטה מ-1969) אך בורסיה רוקיסטית יותר והרמונית הרבה פחות. מסתבר שהם בועטים, מוזיקלית, גם בהילת העבר שלהם עצמם.
מבחינה זו אוס מוטנטס הם זן ייחודי לגמרי של "לשעברים". בשנים האחרונות אני "מתמחה" בקונצרטים של "לשעברים". והמסקנה היא שאין מסקנה. מקצת מאמני העל האלה שממשיכים - או חוזרים - להופיע, עושים נפלאות, ומקצתם פתטיים, בעיקר כשהם מנסים להישאר "צעירים ומגניבים". מקצתם ממציאים עצמם מחדש. וזה מעניין.
בקיץ האחרון הראו לנו ז'ילברטו ז'יל וקייטנו ולוסו איך אפשר להיות זמרים נפלאים לגמרי בגיל שבעים ושלוש, עם אהבת שירה ואהבת אדם טהורות. גם ג'ולייט גרקו בת ה-88, שכבר מזמן איבדה את קולה, הראתה איך אמן גדול מתאים עצמו למגבלות גופו ולמעשה בורא את אמנותו מחדש. אבל גם ראינו אמן-על משועמם שברור שהוא מבצע רוטינה שכבר מזמן מאס בה, והופעתו היתה צל חיוור של עברו המזהיר. כך היה לדאבון הלב בהופעתו של בוב דילן באצטדיון רמת גן לפני ארבע שנים.
עוד ביקורות הופעות בערוץ המוזיקה של ynet:
סימפלי רד בברלין: העיקר זה הרומנטיקה
זוהר פרסקו בפסטיבל העוד: קוסם ההקשה
פו פייטרס: ההופעה שאירופה הפסידה
אבל כל הדוגמאות האלה מסתבר אינן רלבנטיות להופעת המוטנטים שראינו אמש בבארבי בתל אביב. הם פשוט קפצו בזמן והיו ללהקת רוק עדכנית עכשווית. הרוק שלהם, לעיתים פסיכדלי לעיתים אקספרימנטלי, מתובל בספק בלדות ברזילאיות וגיחות לפופ. אבל בעצם כל קטגוריה לא באמת חלה עליהם, כי הם מקפידים לערבב ז'אנרים ולשבור מחיצות, ואם לרגע נשמע מהם איזו הרמוניה מלודית הם ימהרו לשבור אותה בדיסטורשן קורע.
בשנות ה-60 היו האוס מוטנטס, לצד ז'יל וולוסו, מהבולטים שבתנועת ה-Tropicalia. התנועה הזאת הוציאה את ברזיל אל מחוץ לגבולות המוזיקה הברזילאית המסורתית (בוסה נובה וסמבה) ועשתה לה פיוז'ן עם רוקנ'רול ומוזיקה מערבית, אוונגרדית לאותה תקופה. המוטנטים היו צעירים בכעשר שנים מז'יל וולוסו, ולא מפתיע שהיו נלהבים מהם וסוערים יותר בהטמעת הרוק המערבי. המוזיקה שלהם היתה תפנית גמורה לעומת הנוהג עד אז בברזיל, והם הטמיעו כל תפנית או חידוש שהגיע מאירופה (למשל תזכורות ביטלס באלבום הראשון שלהם 1968).
אך הארומה הברזילאית נותרה מרחפת מסביב. כמעט מיומם הראשון התמחו "המוטנטים" בלשבור מוסכמות. ולכן במוקדם או במאוחר בלדה אצלם תקבל טוויסט רוקי, או שטותניקי, ושירת סמבה תחטוף לפתע דיסטורשן שופע. הממסד ראה בהם ילדים פרועים, אבל צעירי ברזיל היו משולהבים מהרוח החופשית והעליזה.
במהלך השנים הם הלכו וטשטשו את התבלין הברזילי-מסורתי והיו ללהקת רוק אקספרימנטלי ומתקדם, כשהם שרים באנגלית ובפורטוגזית. וזה בדיוק מה שלכד את תשומת ליבם של אמנים צעירים שפרצו במערב באותה העת. בראשם קורט קוביין, סולנה האגדי של נירוונה, שהיה לחסיד נלהב שלהם. ומעריץ אחר - היוצר האמריקני בק, קרא לאחד מאלבומיו על שמם: "Mutations". אבל לאט ובהתמדה הלהקה החלה מאבדת את חבריה המקוריים. מקצתם פרשו לקריירות סולו עצמאיות, והיו כמובן גם בעיות סמים וחילוקי דעות בתוך הלהקה. עד שלבסוף היא חדלה לשיר וב-1978 התפרקה כליל.
אז נכון שמהלהקה המקורית שרד רק סרג'יו דיאז, ונכון שהזמרת הראשית התחלפה כבר שלוש פעמים, ונכון שהלהט המהפכני כהה עם השנים והשטותניקיות המתגרה של ימי הנעורים דעכה, אבל המוטנטים עושים מוזיקה והם רלבנטיים כתמיד.
