שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הקרב האחרון של דפנה
    החיים של דפנה רוניס היו מרתקים ומעניינים, וגם עצובים וכואבים, אבל גם עכשיו, כשהיא נאבקת על חייה, היא לא מתחרטת על שום דבר. גם לא על כך שהתעקשה למרוד בהוריה, ללמוד עברית ולגור שנים בישראל
    “אין בי כעס, הכי חשוב זה עשיתי שלום עם אבי. החיים טובים וממשיכים להיות טובים”. רוניס ואביה

    במשך למעלה מעשר שנים שכבה תכולת ביתה של דפנה רוניס, 62, במחסן בלוס אנג'לס. רהיטים וקופסאות על גבי קופסאות של אלבומים, בגדים, כלים ושאר חפצים שאספה במשך כ-20 שנות מגוריה בעיר.

    רק החודש החליטה שהגיע הזמן לסגור את המחסן ולהחזיר את תכולתה אליה. נהג חברת ההובלה נזכר להתקשר אליה רק שעה וחצי לפני שהגיע לביתה בקליבלנד. היתה כבר שעת לילה וירד גשם שוטף, וכך, כשהיא מחזיקה בפנס, התחילה רוניס לקבל את תכולת דירתה הישנה. פרקה את הקופסאות שהציפו אותה בזכרונות. מצד אחד, זכרונות מתוקים מכמעט 20 השנים המאושרות בהן שימשה כסמנכ"ל בית המלון רדיסון בלוס אנג’לס. מצד שני, קצת צביטה בלב שהיא לא פורקת את הקופסאות בעיר בה גרים רבים מחבריה, או בישראל, המדינה שתמיד חלמה לשוב אליה, שם התקבלה לעבודה כמנהלת בית מלון רמדה בירושלים.

     

    בסוף אוגוסט השנה, רוניס אובחנה כחולת סרטן העצמות דרגה 4. האונקולוגית שטיפלה בה ולא איבחנה את המחלה שקיננה בגופה חודשים ארוכים, נכנסה לחדר, חיבקה ונישקה אותה בחום ואמרה בקול מתנצל: "אני מצטערת. יש לך סרטן העצמות והוא התפשט בכל הגוף”, אחר כך הוסיפה שנותרו לה כ-10 חודשים. רוניס בחוש ההומור האופייני לה, ענתה: "טוב, לפחות אני לא היפוכונרית”.

     

    "אמרתי לה, אני מנהלת מלון בבהאמאס ואני מחוייבת גם להגיע לנהל מלון גדול בירושלים בעוד יומיים, והיא ענתה ‘את אישה מאוד חולה ואת כבר לא נוסעת לשום מקום. את נשארת כאן’”.

     

    רוניס התחילה להרים טלפונים לחברים הקרובים, ביניהם יהורם גאון. מדריך הכושר הישראלי הידוע, גלעד ינקלוביץ’, המתגורר בהוואי הגיע במיוחד להיפרד ממנה, אבל רוניס שומרת על אופטימיות ולא ממהרת להיפרד מהחיים או החברים. "הרופאה אמרה לי שיש טיפול כימי מיוחד שאושר ביולי השנה והכדור הזה עשוי להאריך פי שניים את הזמן שנותר. אבל השעון מתקתק. לפני שמונה שנים, אחרי שנותחתי בגלל סרטן השד, אמרו לי שיש 95 אחוז סיכוי שהסרטן יחזור תוך שנה כי הרופאה לא הצליחה להוציא את כל הגידול בניתוח והסרטן כבר הגיע ללימפה אבל הנה, חלפו שמונה שנים עד שהוא חזר”.

     

    איך את מתמודדת עם הכאבים?

    "אני לוקחת כמויות גדולות של מורפיום, אז כמעט שאין לי כאבים ואני מרגישה טוב אבל אני כן מתעייפת מהר ומתקשה לנשום. אני מרגישה כמו בחופשה בפעם הראשונה בחיים שלי. יש לי זמן לנגן בפסנתר, להתעמל, להיפגש עם חברים”.

     

    את לא כועסת על האונקולוגית שלא איבחנה בזמן את המחלה כשהתלוננת בפניה לראשונה?

    "ממש לא. היא אונקולוגית מצויינת. אחי הוא פסיכיאטר ראשי של אוניברסיטת CWRU ושל כל מערכת בתי החולים ביוניברסיטי הוספיטל בקליבלנד, והיא אמרה לו שהיא היתה צריכה להתייחס יותר ברצינות למה שאמרתי לה באפריל, אבל גם אם היו מאבחנים את המחלה שלי מוקדם יותר, לא יודעת אם אפשר היה לעשות משהו”.

     

    הודעת בעבודה שאת לא חוזרת?

    "כן. הם מקווים שאחלים ואשוב לעבוד. הייתי בדיוק באמצע שיפוצים בבית המלון בבמיני בבהאמס. אני קוראת לבימיני: גן העדן האבוד. כדי להגיע לשם את צריכה לטוס לבהמאס ואחר כך לקחת ספינה מהאי הגדול למזח של בימיני. כל האי הזה שוכן על שטח של 500 מטר על שישה מייל. הייתי שם קרוב לשנה ותפקדתי עם הכאבים. הרופאים שהלכתי אליהם קודם לכן אמרו לי שהכל בסדר אז חשבתי שזה כלום. אחות בבהאמאס נתנה לי כדורים חזקים משככי כאבים, וככה תפקדתי עד שביולי הרגשתי שאני חייבת לראות את הרופאה שלי. הודעתי לבוס שבאוגוסט אני רוצה לנסוע לקליבלנד לבדיקות. הוא אמר לי שזה ממש לא מסתדר לו כי הוא לא יוכל להגיע להחליף אותי עד אוקטובר וביקש שאחכה עד אז. בינתיים, אחות מקומית נתנה לי כדורים חזקים לכאבים עד שגם אלו כבר לא עזרו. ידעתי שאני לא יכולה לחכות יותר. השארתי הנחיות לעובדים, מסרתי להם שאעמוד איתם בקשר טלפוני ונסעתי לקליבלנד במטרה לחזור תוך ארבעה ימים. כבר לא חזרתי.

     

    “הבוס שלי בבהמאס לקח את זה מאוד ללב. הוא הגיע לכאן עם אשתו והילדה לבקר אותי לאחר שאובחנתי. ובעל בית המלון בירושלים, מתקשר אלי כל יום שישי לאחל לי שבת שלום והחלמה מהירה. כשהגעתי לקליבלנד הלכתי לרופא משפחה צעיר וסיפרתי לו שבדיקות קודמות הראו שהריאות שלי נקיות, אבל אני לא מרגישה טוב וכואב לי בגב ובריאות. הוא שלח אותי לבדיקות והן לא גילו שום דבר. הלכתי לרופא כירורג וגם הוא לא מצא בעיה. הלכתי לרופאת נשים והיא מסרה שהשחלות בסדר ושאין סיבה שיכאב לי. אבל הכאבים לא עזבו אותי, אז חזרתי לרופא המשפחה. הוא שלח אותי ל"קאט-סקאן" ולמחרת בבוקר התקשר ואמר: ‘את חכמה שלא וויתרת. תגיעי עוד היום לאונקולוגית שלך’”.

     

    "זה הכל גורל. אף אחד לא יודע מתי הוא ילך. אתה יכול ללכת ברחוב בירושלים ויתקעו לך סכין”. רוניס ()
    "זה הכל גורל. אף אחד לא יודע מתי הוא ילך. אתה יכול ללכת ברחוב בירושלים ויתקעו לך סכין”. רוניס
     

     

    איך הרגשת כשהיא הודיעה לך?

    "זה הכל גורל. אף אחד לא יודע מתי הוא ילך. אתה יכול ללכת ברחוב בירושלים ויתקעו לך סכין. זה קצת מוזר, אבל אני לא ממש חושבת על זה. אני מרגישה בסדר".

     

    חבריה הרבים של רוניס בלוס אנג'לס ובארץ שומרים אתה על קשר יומיומי. תומכים ומעודדים ועוטפים אותה באהבה. במשך השנים בהן התגוררה בלוס אנג'לס, היתה רוניס חלק בלתי נפרד מהקהילה הישראלית. היא היתה מנהלת השיווק והמכירות של מלון הרדיסון ובשנים האחרונות שלה במלון מונתה לסמנכ"לית. לאחר שבעל המלון מכר אותו, החליטו הבעלים החדשים לפטר את כל העובדים ולהחליף את הצוות. רוניס ישבה על העיתון וחיפשה עבודה חדשה. אחד המלונות שחיפש מנהל היה שייך לחברת המלונות פורטופוליו. "המלון שכן קרוב לבית אבי בקליבלנד. לא כל כך רציתי לחזור לקליבלנד, אבל בסוף החלטתי לא להיות אנוכית ושזה יהיה טוב אם אהיה ליד אבי שהיה כבר מבוגר ולבדו”.

     

    במשך השנים עלתה בדרגה והפכה לסגן נשיא חברת המלונות. היא התמחתה בלהציל מלונות שנמצאו במצוקה. "עבדתי בבתי מלון בפלורידה, שיקגו, דנבר, דרום קרוליינה, דאלאס ויוסטון. גרתי בבתי המלון השונים מספר שנים ובגלל זה השארתי את כל תכולת הדירה שלי במחסן בלוס אנג’לס, כי לא היה לי לאיפה בדיוק להעביר את כל הדברים שלי. עכשיו הרגשתי שהגיע הזמן לסגור את המחסן ולהביא הכל לביתי שבקליבלנד".

     

    רוניס, ילידת קליבלנד, בת להורים יהודים שהקשר שלהם ליהדות היה רופף למדי, גילתה תמיד משיכה לישראל וליהדותה, מה שהכעיס לא מעט את הוריה. "כשהייתי בת 8, כל הילדים היהודים האחרים הלכו לבית הספר לעברית של אחר הצהריים, רק אני לא הלכתי. כל הילדים מאוד שנאו את בית הספר ואני דווקא מאוד רציתי ללכת ללמוד עברית. ביקשתי מההורים שירשמו אותי ללימודים, אבל הם אמרו: אנחנו גרים באמריקה, את לא צריכה ללמוד עברית. בסופו של דבר, הם נכנעו ורשמו אותי ללימודי עברית ואני הייתי מאושרת. המורה לעברית שאלה אותי: מה השם העברי שלך? כי קראו לי לורל. הלכתי הביתה ושאלתי את הורי מה שמי העברי, והם אמרו לי: אין לך שם עברי, את אמריקאית. חזרתי לבית הספר ואמרתי למורה שההורים לא נתנו לי שם עברי, אז היא פתחה את המילון שלה ואמרה שהמילה: לורל, משמעותה עלי דפנה ונתנה לי את השם: דפנה. וכך, מגיל 9, כל החברים התחילו לקרוא לי דפנה, מה ששיגע את הורי”.

     

    כשמלאו לדפנה 13 היא זכתה במילגה שהעניקה לה נסיעה לארץ לקייטנה לכל הקיץ. "כתבתי עבודה על תולדות התיאטרון בישראל”, מספרת רוניס בעברית קולחת, "אבל ההורים לא רצו שאסע ונאלצתי לוותר על המילגה. שנה לאחר מכן, שוב זכיתי במילגה בזכות עבודה שכתבתי. אבי, במטרה לשכנע אותי לא לנסוע, אמר שיתן לי לחזור להיות פעילה בתיאטרון הנוער, משהו שאסר עלי לפני כן כי הוא החליט שטבע האמן הוא להיות אגוצנטרי ולא מאושר. הוא אסר עלי כל פעילות אמנותית, לרקוד, לשיר או להיות חברה בתיאטרון הנוער. אז כשזכיתי במלגה, הוא אמר לי שיתן לי לחזור לפעילות בתקווה שאוותר על הנסיעה לארץ, אבל אני הייתי נחושה בדעתי להגיע לארץ. כל החיים קראתי על ישראל ומאוד רציתי לבקר שם, אז לא נכנעתי הפעם ונסעתי לארץ לתקופת הקיץ. וכמו שתמיד קורה לקבוצות נוער שנוסעות לארץ, חזרתי לארה"ב מאוהבת בישראל. היה לי ברור שאני רוצה לעלות לארץ ולשרת בצבא עם סיום לימודי בתיכון. עם סיום הלימודים, פניתי לשליח העליה ומילאתי את כל הניירות שנתנו לי, אבל היתה עוד חתימה אחת שהייתי צריכה לקבל, חתימה של ההורים ואבי סירב לחתום”.

     

    אז מה עשית?

    "הלכתי ללמוד לימודי קדם משפטים באוניברסיטת מישיגן. זה מה שאבא שלי רצה שאהיה, עורכת דין, ושאחי ילמד רפואה. הוא הודיע לי שהוא רק יממן את הלימודים שלי אם אלך ללמוד משפטים. היו לו תוכניות ברורות לגבי. הוא רצה שיהיו לי חיים מסודרים ובורגניים עם כלב קטן, מכונית ספורט ומעיל מינק. התלבטתי מאוד, אבל הסכמתי בלית ברירה ואחרי שהייתי חודש באוניברסיטת מישיגן, הלכתי לעשות אודישן לבית הספר למוסיקה והם קיבלו אותי ללמודי פסנתר, ריקוד ושירה. הייתי מאושרת, אבל מה שלא ידעתי הוא שהם כתבו מכתב הביתה בו נכתב שעברתי מלימודי הקדם-משפטים לבית הספר למוסיקה של האוניברסיטה. ההורים מיד הגיעו לאוניברסיטה והודיעו לי שיחזירו אותי הביתה אם לא אחזור ללמוד משפטים. אז חזרתי ללימודי קדם-משפטים, אבל גם לקחתי לימודי עברית ומדעי המזרח התיכון.

     

    “בקיץ שלאחר מכן, נרשמתי להיות מתנדבת בקיבוץ, מה שלא דרש אישור מההורים. שיבצו אותי לקיבוץ עברון. בקיבוץ הכרתי את בעלי לשעבר, דוד קריגר, צ'לן במקצועו. הוא היה קיבוצניק אמיתי, עם סנדלים, שפם וזקן, בחור מקסים. התאהבנו ועשיתי מאמצים גדולים שיגיע לארה"ב ללמוד פה מוסיקה במילגה. רצינו להתחתן, אבל אבי, שמאוד לא אהב את הרעיון שאתחתן עם ישראלי ועוד אחד קיבוצניק עם סנדלים, הודיע שאם אני מתחתנת אתו, הוא יתאבד. אז לא התחתנו. עברנו לגור בוושינגטון ב’חטא’. עבדתי שם בשגרירות בתור מזכירתו של שליח העליה יאיר אלוני. לשמחתי, שנינו התקבלנו לאוניברסיטת ייל ובעלי קיבל מילגה מהאוניברסיטה.

     

    “יום אחד החלטנו שלמרות החשש שלי שאבי יתאבד אם נתחתן, הגיע הזמן לעשות זאת והתקשרתי להודיע להורים. אבי ענה לי: 'הייתי מעדיף שתתחתני עם כושי-נוצרי מאשר ישראלי. אני מאחל לך כל טוב, אבל אם יהיו לכם ילדים, אנחנו לא רוצים לראות אותם'. סבתא שלי מצד אמי היתה פסנתרנית ומאוד אהבה אותי. היא היתה בת 90 אז ונסעה לבית הורי ואמרה: זאת בתכם, אם היא לא תתחתן אתכם, אז אחתן אותה אצלי בדירה”.

     

    נו, והם נכנעו?

    "כן, הם התקשרו אלי ואמרו: תבואו אלינו ב-6 בנובמבר כי זה היה היום היחידי שהתאים להם, תעשו בדיקות דם ותתחתנו ביום ראשון בבוקר. אבא שלי עדיין לא הבין למה אני רוצה להתחתן איתו. הוא שאל אותי: למה את לא יכולה להיות כמו כל הבנות? מה את צריכה מוזיקאי ישראלי עם שפם, זקן וסנדלים? ההתנגדות שלו לנישואים עם מוסיק היו מוזרים קצת כי מי בעצמה היתה פסנתרנית קונצרטים ידועה. הם נכחו בטקס החתונה אבל לאחר מכן סירבו לראות אותו. היינו ביחד שמונה שנים ומתוכן היינו נשואים שלוש שנים ואז התגרשנו”.

     

    בגלל הלחץ והנתק מהמשפחה?

    "כן. לא התגרשנו בגלל שהאהבה נגמרה ואני עד היום אוכלת את עצמי על זה. התגרשנו בהרבה יגון ואהבה והחלטתי אחרי הגירושים לעלות לארץ, מה שמאוד הרגיז את ההורים. הם הרגישו שאני מורדת בהם בכוונה וסירבו לעזור לי. לפני שעזבתי לארץ ביקשתי מאמי שתיתן לי את הפנינים שקיבלתי פעם ליום הולדתי והיא לקחה אותם וזרקה עלי בכעס. היה להם קשה להשלים עם זה שהחלטתי לעלות. אני זוכרת שהייתי צריכה חומר לעדשות המגע שלא היה אז בארץ ושלחתי אליהם לארה"ב מעטפה עם כסף ובקשה שיקנו עבורי את החומר וישלחו אלי. אבי כתב לי שזו בעיה שלי אם החלטתי לגור במדינה פרימיטיבית והחזיר לי את הכסף.

     

    “הגעתי לארץ בסוף שנת 1979 בלי גרוש וידעתי שאני חייבת למצוא מהר עבודה. ההורים שלי חשבו שבגלל שעליתי בלי כסף, תוך שבועיים אחזור בחזרה הביתה. כעולה חדשה, קיבלתי מיטה, סיר, מזלג, סכין וכפית, מטאטא, אחד מכל דבר. שמו אותי על טנדר ולקחו אותי למרכז הקליטה. מישהו סיפר לי שאני צריכה להירשם בשגרירות. יצאתי עם רזומה ביד והלכתי ברחוב הירקון ופתאום ראיתי את מלון דן. נכנסתי לראות את המלון עליו שמעתי וקראתי בעבר. קניתי מיץ תפוזים והתחלתי להסתובב במלון. על אחת הדלתות ראיתי שכתוב: מנכ"ל החברה, כח אדם. נכנסתי פנימה וסיפרתי שאני מחפשת עבודה. ישבה שם בחורה מעשנת שדיברה בטלפון שיחה פרטית. היא עשתה לי סימן להשאיר את הרזומה על השולחן. הנחתי את הרזומה ויצאתי משם, פתאום היא התחילה לרוץ אחרי ואמרה לי: ‘בואי, בואי, כנסי’. נפגשתי במשרד עם סיימון קופר מנכ"ל מלונות דן והוא אמר לי בואי מחר בשעה 7:30, את מתחילה לעבוד”.

     

    על סמך מה הוא נתן לך את התפקיד?

    "ככל הנראה על סמך זה שאני דוברת אנגלית, עברית, צרפתית וערבית היטב. סיימון קופר היה זקוק למתורגמנית, הוא היה אנגלי ולא ידע עברית, אז תרגמתי עבורו כל מסמך שקיבל ושיחות שהגיעו אליו. זו היתה תקופה מרגשת ומרתקת כי כל המי ומי הגיעו למלונות דן, ביניהם, ראשי ממשלה ונשיאים. כמה ימים אחרי שהגעתי לארץ, כבר הייתי מזכירת מנכ"ל מלונות דן. זו היתה למעשה, העבודה הראשונה שלי והייתי מאושרת. ההורים הרי חשבו שאחזור לארה"ב מייד והנה, אני כבר מחזיקה בעבודה רצינית. עברתי לגור בדירה שכורה ליד כיכר דיזינגוף, יום אחד נכנסה למלון בחורה בלונדינית עם קוקו ופרח בשיער, לבושה בגדי ריקוד סגולים. היא אמרה בעברית במבטא אמריקאי חזק: 'קוראים לי ברברה ואני רקדנית בטן, אני מחפשת עבודה במלונות דן'. מאחר ושתינו היינו אמריקאיות שגרות בישראל, מיד התחברנו. היא חיפשה מקום לגור בו ואני שמחתי להתחלק אתה בשכר הדירה. היא עברה לגור איתי, היא ישנה בסלון ואני בחדר השינה. בזכותה למדתי ריקודי בטן, התאמנתי אתה בבית על הריקודים והצטרפתי אליה להופעות”.

     

    אני זוכרת שבשנות מגוריך בלוס אנג'לס גם עבדת תקופה בתור רקדנית בטן.

    "כן. כשחזרתי לארה"ב והלכתי ללמוד ביו.סי.אל.איי רקדתי ריקודי בטן כדי לממן את הלימודים. יש לי עדיין כמה תלבושות יפהפיות מאותם ימים. קיבלתי אז כסף נדיר בשביל 20 דקות ריקוד, 250-500 דולר להופעה. המשכתי לרקוד עד שעברתי לעבוד בבית המלון הילטון. המנכ"ל של בית המלון אמר לי: אנחנו לא יכולים להגיד שמנהלת שיווק ומכירות של הילטון היא גם רקדנית בטן, אז הפסקתי לרקוד”.

     

    רוניס מספרת שהחליטה לעזוב את הארץ לאחר שקופר סיים את עבודתו עם מלונות דן ועזב את הארץ. "רציתי להתקדם מבחינה אקדמאית, ללמוד בארה"ב ולחזור בחזרה עם תואר, כמו גולדה מאיר בזמנו. קיבלתי מלגה ללמוד לימודי המזרח התיכון באוניברסיטה בארה"ב ונסעתי ללמוד".

     

    במקביל ללימודיה באוניברסיטת יו.סי.אל.איי היא עבדה במלונות בוורלי פלאזה, ובהילטון (שהפך לימים לרדיסון) כמנהלת שיווק ומכירות. עם רעידת האדמה בל.א בינואר 1994 נסגר המלון לשיפוצים והיא שבה לארץ לעבוד במלון בנתניה. "תמיד היה לי מזל עם העבודות שקיבלתי, הכל תמיד הסתדר לי בצורה קוסמית. עוד לפני הרעידה, קיבלתי את ההצעה מהארץ והחלטתי לעזוב כי מאוד רציתי לגור בארץ. בית המלון נסגר ממילא לשיפוצים ל-22 חודשים ואז חזרתי לשם. בשנת 1998 שוב הייתי על המטוס בדרך לארץ, הגעתי למנזר בנצרת שהפך לבית מלון סן גבריאל היפהפה. החדר שלי היה חדרה של אם המנזר עם נוף מדהים שנשקף מהחלון. גרתי שם שנה שלמה ואהבתי כל רגע. פיקחתי על פניית ופתיחת בית מלון המאריוט הראשון בישראל שנפתח בנצרת. מקץ שנה בעל בית מלון הרדיסון בל.א התקשר וביקש ממני לחזור לנהל את המלון. הוא הבטיח לי חוזה לחמש שנים והרבה מאוד כסף אז החלטתי לעזוב, גם מאוד התגעגעתי לל.א ולחברים שלי, אז למרות הקושי שבפרידה מהמלון בנצרת, הבנתי שזו ההחלטה הנכונה ביותר עבורי. בעודי בדרכי לשדה התעופה בן גוריון, הם התקשרו אלי מנצרת וביקשו שאחזור, הבטיחו לי גם חוזה לחמש שנים, אבל היה מאוחר מדי, כבר חתמתי על החוזה עם הרדיסון”.

     

    שנים מאוחר יותר, לאחר שהרדיסון החליף בעלים ורוניס מצאה עצמה בחזרה בקליבלנד, קרוב לאביה שהתקשה תמיד לקבל את בתו היא גילתה לחרדתה גוש בשד. "בהתחלה, אבי לא קלט עד כמה מצבי קשה. הייתי צריכה לעבור ניתוח והוא נסע מחוץ לעיר מטעם עבודתו כיועץ בכיר בחברת תחבורה בינלאומית. אבי היה מנכ"ל של חברת תחבורה ציבורית בקליבלנד ונשיא של כל התחבורה הציבורית בארה"ב. עברתי ניתוח להתקנת שסתום שדרכו מעבירים את הכימו לגוף. הגעתי הביתה חלשה והלכתי לישון. כשאבי חזר הביתה, הוא מצא אותי במיטה לאחר הניתוח שעברתי וצעק עלי: מה את עושה במיטה? זה יום עבודה, תפסיקי לרחם על עצמך. קומי ולכי לעבוד. הוא התכוון לטוב, הוא לא רצה שאכנע למחלה”.

     

    והלכת?

    "כן. כשנשיא פורטופוליו שמע שחזרתי לעבודה באותו יום שעשיתי את הניתוח, הוא התקשר להגיד לי ללכת מיד הביתה. כל התקופה שלאחר מכן בה עשיתי כימו, המשכתי לעבוד וזה היה למעשה טוב בשבילי כי לא וויתרתי לעצמי ונלחמתי לחזור לשיגרה. אבי כתב מכתב לחברה בה עבד והודיע שאחרי 60 שנות שירות בעבודה הוא מתפטר כדי להקדיש את זמנו לעזור לבתו. מאותו היום, הוא קם בשעה 6 בבוקר והגיע איתי לעבודה מבלי לקבל משכורת. הוא עזר לי בפיקוח על השיפוצים והבניה, כתב דוחו"ת, לקח אותי לעבודה, עבד אתו על כל מיני פרוייקטים, כל מה שצריך. הוא רצה לעזור לי לשמור על התפקיד שלי והם קיבלו אותו כבונוס. למעשה, כשקיבלתי את העבודה בקליבלנד וקיבלתי עבודה כמנכ"ל בית המלון, זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהוא אמר לי שהוא גאה בי וקנה לי מכונית. עד אז לא קיבלתי ממנו אף פעם הערכה. בכל פעם שקיבלתי דיפלומה או תואר, הוא היה אומר: נו, יש לך עוד חתיכת נייר לנגב בה את התחת”.

     

    נראה שעדיין היה בך צורך להוכיח את עצמך לאביך ולקבל את אהבתו וברכתו.

    "נכון אבל הוא עדיין התקשה לקבל אותי כמות שאני. אחי היה הבן המועדף, זה שעשה את מה שההורים רצו, הוא למד רפואה ואילו אני לא הלכתי ללימודי משפטים כפי שהם רצו. כשאבי חלה, לקחתי אותו לבית החולים ונשארתי לצידו ואחר כך לקחתי אותו הביתה וטיפלתי בו עד יומו האחרון. באותה תקופה פנו אלי וביקשו ממני לנהל מלון בדנבר ונקרעתי כי מצד אחד ידעתי שאני חייבת לפרנס את עצמי, ומצד שני לא יכולתי לעזוב אותו, אז נשארתי לצידו עד יום מותו. שלושה שבועות לפני שנפטר הוא אמר לי: ‘טעיתי, לא הערכתי אותך מספיק אבל מאוחר מדי לשנות את הצוואה שלי'. עבורי זה הספיק. המילים האלו היו הדבר המשמעותי ביותר שקיבלתי בחיי. ידעתי עוד לפני כן שבצוואתם, הורי השאירו את רוב הרכוש לאחי ורק רבע לי”.

     

    נורא כואב.

     

    קולה של רוניס נשנק מדמעות, "זה כאב לי מאוד אבל לא בגלל העניין הכספי אלא מה שהסתתר מאחורי זה. עדיין ולמרות כל מה שעשיתי למענו, הוא לא אהב אותי ללא תנאי כמו את אחי. אבל אני אהבתי אותו ללא תנאי ושמחתי שהצלחתי לעשות שלום עם אבי לקראת הסוף”.

     

    זהו השלב היחידי בראיון עם רוניס שהיא נשברת ובוכה. לא השיחה על הסרטן שהתפשט בגופה, לא הכאבים ולא פרק הזמן שעוד נותר לה גורמים לה להזיל דמעה. ולמרות הכל, היא לא מתחרטת לשניה על כך שהיתה שם בשביל אביה וטיפלה בו במסירות אין קץ.

     

    את חוששת מהמוות?

    "בכלל לא. הרופאה אמרה שזה לא מוות נוראי כי הסרטן לא בריאות. חלק מהסרטן כבר יצא מהעצם אל הבשר ובגלל שאני על כמויות אדירות של מורפיום, לא כואב לי ומה שיקרה בעתיד הוא שאצטרך לקחת יותר ויותר כדורים שיגרמו לי לישון יותר ויותר וזה נשמע לי מוות טוב, שקט וללא כאבים”.

     

    מאיפה את מקבלת תמיכה?

    "יש לי הרבה חברים יקרים, רובם בלוס אנג'לס או בארץ, בעיקר משפחת חגואל בלוס אנג'לס ואמא אסתר חגואל שהיא כמו אמי. אנחנו מדברות כמעט כל יום בטלפון, כבר 20 שנה”.

     

    את לא כועסת לפעמים שהמחלה החליטה לתקוף אותך?

    "אין בי כעס בכלל. אומרים שלכל אחד קבעו מראש כמה זמן נקצב לו. סך הכל, החיים שלי די טובים. אני מרגישה שקיבלתי מתנה בשמונה שנים האחרונות, חייתי ועבדתי בארץ וחשוב מכל, עשיתי שלום עם אבי. החיים טובים וממשיכים להיות טובים”.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    “אין בי כעס, הכי חשוב זה עשיתי שלום עם אבי. החיים טובים וממשיכים להיות טובים”. רוניס ואביה
    מומלצים