את מאי גולן ניתן לראות כמעט בכל דיון טלוויזיוני על מצבם של הזרים בישראל. הפעילה החברתית מדרום תל אביב מוכנה לעשות הרבה כדי לתת חשיפה לקשיים של תושבי האזור לנוכח הזרים שחיים בקרבם: להשמיע אמירות פרובוקטיביות, לספק סיפורים אישיים קורעי לב, להיקלע לעימותים קולניים. מתנגדיה של גולן מתארים אותה כדמות קיצונית שמלבה חיכוכים, אבל תומכיה סבורים שהיא משמיעה קול אותנטי שהכניס לקדמת השיח הציבורי את הבעיה של דרום תל אביב. היא עצמה, כך נראה, נהנית מתשומת הלב, ורוצה עוד.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
את החשיפה התקשורתית הראשונה קיבלה לפני ארבע שנים, בתוכנית של ז'וז'ו אבוטבול ברשת ב'. "אמא שלי מאזינה קבועה לתוכנית שלו", מספרת גולן, "וברגע שהיא שמעה אותו מדבר על נושא הזרים, היא אמרה לי שאני חייבת לעלות לשידור. בחלק מהשיחה ממש בכיתי. התברר לי בדיעבד שהקלטה של השיחה איתי הועברה לחברי כנסת, והבנתי שראש הממשלה האזין לה והגיב בישיבת ממשלה כי 'הנושא מטופל - ומספיק להתבכיין'. הרגשתי שהאמירה המזלזלת הזו מכוונת אליי, וזה ליווה אותי".תוך זמן קצר הפכה גולן לתמנון תקשורתי החולש על בלוג, תוכניות טלוויזיה ורדיו, עיתונים ורשתות חברתיות. בכל הזדמנות היא מותחת ביקורת על הנתונים הרשמיים בעניין כמות הזרים שהסתתנו לישראל באופן לא חוקי, וטוענת שהמספר הוא כפול. "מי שגר בדרום תל אביב, מבין שהמספר הזה הוא בדיחה", היא קובעת. בעקבות החשיפה התקשורתית ביקשה לרוץ לפני שנתיים למועצת העיר תל אביב ברשימה עצמאית בשם "העיר העברית", אבל נפסלה בגלל טעות טכנית במילוי טופס המועמדות, ונשארה בחוץ. אם זה תלוי בה, יבוא יום והיא תיכנס פנימה.
גולן בראיון לערוץ הכנסת, אוגוסט 2015:
למדתי להיות ערסית
גולן (29) גדלה בדרום תל אביב, בת יחידה לאם חד-הורית מבית דתי שהביאה אותה לעולם מחוץ לנישואים. האב מעולם לא היה בתמונה. "בחרתי לא ליצור איתו קשר", היא אומרת. "אמא שלי היא הכול בשבילי, ואני נלחמת בשביל זכות הקיום של האישה בת ה-67 הזו, שכל חייה עבדה בעבודות כפיים כדי להחזיק את הדירה שלנו בתחנה המרכזית".
היא למדה מספר שנים בבית הספר ביאליק בדרום העיר, שבו לומדים ילדים רבים של מבקשי מקלט, ובהמשך עברה לבית ספר גורדון היוקרתי במרכז תל אביב. "העבירו אותי לשם לא מרצוני", היא מדגישה, "בעקבות הופעה שלי בתוכנית של דן שילון". משם עברה לעירוני ד', וכעבור מספר חודשים יצאה ללימודים אקסטרניים בבית ספר מען, שאותו היא מכנה "בית ספר לילדים שהם פליטים ממערכת החינוך הרגילה".
בראיונות שונים סיפרה על ילדות קשה. בין השאר, אמרה להילו גלזר ב"הארץ": "דרך הילדים למדתי מה זה 'להיות ערסית'. מבחינתם, או שאת עבריינית או שנהפוך אותך לכזו". כשהיא שומעת טענה שזה בדיוק מה שאנחנו עושים לזרים - דוחפים אותם להיות עבריינים – היא דוחה אותה בתוקף. "זה לא בר השוואה בכלל, ואני לא מקבלת את האנלוגיה הזו", היא כועסת. "אני הייתי ילדת אינטגרציה מהדרום בבית ספר של השמנה והסולתה של תל אביב, והבנתי שאם אני לא אגן על הכבוד שלי, ישפילו אותי ויגרמו לי להרגיש שיש בי משהו לא נכון, למרות שכמו כולם, גם אני חלק מהמדינה הזו".
הסגנון שלה ישיר, חף מתקינות פוליטית וכולל התבטאויות שנויות במחלוקת. כך, למשל, היא מקפידה להשתמש במונח "מסתננים" ומגדירה אותם כ"איום דמוגרפי" ש"כובש כל סממן ישראלי", ואת השכונות של דרום תל אביב היא מתארת כ"יקום מקביל". לא פעם היא סופגת ביקורת על הסגנון הבוטה. כשהשתתפה בתוכנית של ניסים משעל בערוץ 2, שמעה ממנו את האמירה: "אני לא אוהב את הדיון הזה. זה לא מתאים לנו". כשהתראיינה בערוץ 20, גרמה לעו"ד ארי שמאי לעזוב את האולפן לפני שהספיק לדבר, והודיעה למנחה אטילה שומפלבי: "אני אשתלט על הדיון". גיא לרר בערוץ 10 הגדיר הופעה שלה כ"ראיון שעלה על פסים לא נעימים", ואראל סג"ל כעס עליה ואמר ש"אי אפשר לנהל פה דיון", וש"זו בושה וחרפה". גולן, מצידה, לא מצטערת על אף אחת מהתקריות.
"בשום שלב אני לא מתחרטת על משהו שאמרתי ועל הראיונות שעשיתי. למה לא הבאת דוגמאות הפוכות? כי אתם בתקשורת מחפשים אייטם. אני מאמינה בכל דבר שאני אומרת. אני יושבת ורואה 'לילה כלכלי' – הצעקות שם מטורפות. לייחס לי טונים גבוהים זה ממש בדיחה, כי הצורה שבה מדברים וצועקים בתקשורת עוברת כל גבול. אני לא צבועה, אני מדברת מהלב שלי ומדם ליבי על נושאים שחשובים לי, ואני לא סובלת שמשקרים בשידור. תגובות העם אליי אוהדות, ואני אמשיך לזעוק עבורו. התקשורת מבחינתי היא כלי להעברת מסר לצורך השגת צדק לתושבים. אם אני צריכה להצטייר כצעקנית - כך ייעשה".
כבר היו מי שהשוו אותך למירי רגב. מה דעתך על כך?
"זו מחמאה. מירי רגב בעיניי היא אישה חזקה ופוליטיקאית מנוסה".
הבהרה:
ביום 20 בדצמבר 2015 פורסמה בכתבה זו תמונה שצולמה בידי מר איתי שרמר. מערכת Xnet מתנצלת על כי במועד הפרסום המקורי של הכתבה נשמט שמו של מר שרמר כצלם התמונה.
אני לא גזענית
מעבר לכל הפרובוקציות, גולן טוענת שיש לה פתרון לבעיית הזרים. "מבחינת הצדק", היא אומרת, "צריך להכיר בבעיה שניצבת בפני תושבי דרום תל אביב, ולא לטייח אותה. אני הראשונה שאתקוף את המדיניות שריכזה את כל הזרים בשכונות בדרום העיר. אם היה רצון בפתרון אמיתי, היו נותנים לנו פתרון אמיתי, אבל במדינה הזו אנשים מתחילים להכיר במחדל רק כשמאוחר מדי, או כשפוגעים למדינה בכיס הכלכלי".
אז מה את מציעה?
"אני חושבת שיש להחזיר את האנשים האלה למדינותיהם, ובינתיים להשאיר אותם במתקני כליאה".
להחזיק עשרות אלפי אנשים במתקני כליאה זה פתרון ישים בעינייך? לא יותר הגיוני לבדוק את מעמדם ובמקביל לעצור ייבוא של עובדים זרים ממדינות אחרות ולאפשר להם פרנסה והסדרת מעמד?
"זו דעתי. רבים מהמהגרים האלה הגיעו לצורכי עבודה בלבד. הם מגיעים לישראל כי סבבה כאן. עד שיובהר מעמדם, הם צריכים להיות במתקן שהייה. מי שלא עומד בקריטריונים, עליו לחזור למדינתו או למדינה שלישית".
הנתונים מלמדים שתופעת ההסתננות נפסקה כמעט לחלוטין מאז בניית הגדר שעל גבול מצרים. הזרים עצמם אינם אשמים שהופנו לדרום העיר, ובוודאי לא בהזנחת האזור לאורך השנים. חיים טובים לזרים יבטיחו חיים טובים גם לתושבי דרום העיר, ולהפך.
"הממשלה לא מטפלת בנושא, והמצב ממשיך להחמיר. שום גדר פיזית, גבוהה ככל שתהיה, לא תפתור את הבעיה. האנשים בדרום תל אביב הורגלו שאין תשתיות, אין משאבים ואין ריאות ירוקות. תמיד הייתה שם הזנחה, אבל מעולם לא שמעת על פחד ללכת ברחוב – עד שהגיעו הזרים".
פחד ללכת ברחוב הוא תחושה סובייקטיבית, ומולה המדינה יכולה בעיקר להגביר אכיפה וחינוך. אין אפשרות לבדוק אם הפשיעה בקרב אוכלוסייה מסוימת גבוהה במיוחד, כי המשטרה לא מפרסמת את הנתונים הללו, כך שכל אחד יכול לטעון מה שנוח לו ולגרוף הון פוליטי.
"לא צריך לטעון כשיש מציאות. אני מדברת עם אנשים ומפרסמת דוגמאות מדי יום. הותקפתי בעצמי. גם העובדות הזרות מותקפות, ואני עוזרת להן ומלווה אותן למשטרה. למשטרה אין כוח ואין מספיק כוח אדם כדי להתמודד עם התופעה; היא מותשת ומיואשת, ואני אומרת את זה בכאב. השוטרים מביאים עצורים ואחרי זמן קצר משחררים אותם".
מה תגידי למי שמפרשים את האמירות שלך כגזעניות?
"אני לא גזענית. כשהזרים הגיעו לשכונה שלי, שמחתי, כי חשבתי שמדובר בבני הקהילה האתיופית. רק אחר כך הבנתי שלא, ולמדתי על המצב בסודאן ובאריתריאה - מדינות שלא ידעתי עליהן כלום קודם לכן. פעם אמרתי בראיון שאני יודעת להבדיל בין אתיופי לאריתראי לפי המראה, ובעקבות זאת הפיצו קריקטורה שלי בתור מורה שמלמדת את ההבדלים בין הגזעים. זה לא מפריע לי. אני חיה במציאות שהיא כמו אפריקה ויודעת לזהות את השפה ותווי הפנים. אולי טעיתי פעם אחת בזיהוי, אבל גם אני בת אדם".
