להעביר שמחה לדורות הבאים
האם לא הגיע הזמן להתחיל לחגוג את הנצחונות שלנו ולא לחיות רק על שימור הטרגדיות? חומר למחשבה
קראתי השבוע מחקר חדש שפרסם בית החולים המקומי, מאונט סיני, שבדק רמת כולסטרול אצל קבוצת ניצולי שואה וצאצאיהם היהודים. מסתבר, שרמה נמוכה מדי של הורמון הכולסטרול בגוף עשויה לגרום לדכאון, חרדה חברתית ורגישות יתר. המחקר טען שטראומות עשויות להיות מועברת מדוד לדור באמצעות ה-DNA שלנו, ושניתן לזהות את הטראומות הללו באמצעות תופעות פיזיולוגיות כמו רמת הכולסטרול בגוף. מחקר נוסף באותו נושא נערך על ידי החוקרת רחל יהודה, שבדקה את ניצולי מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר, והגיעה גם היא לאותה מסקנה לגבי העברת טראומות מדור לדור.
כשחגגנו השבוע את חג החנוכה, חשבתי על המחקר הזה ועל איך שאנחנו קיבלנו את הטראומות של ההורים שלנו, שקיבלו את אלו של הוריהם, ואיך אנחנו, רוצים או לא, מעבירים את זה הלאה מעצם היותנו יהודים וישראלים שבאים מתרבות קשת יום.
האם לא הגיע הזמן לשבור את מעגל הקסמים הזה? האם לא שווה לחגוג את הנצחונות ולא את התבוסות? האם אנחנו לא רוצים לגדל דור חדש של צאצאים שיוכל להיות משוחרר מכל טלאי הטראומות של דורי דורות של יהודים (וישראלים) שסבלו ושרדו והעבירו את תחושת השורד הלאה לדור הבא? ושאלת השאלות היא האם בכלל אפשר להשתחרר מכל הטראומות הללו עם התגברות תופעות האנטישמיות בעולם ומלחמת הקיום היומיומית בישראל?
כמו בכל מצב תמיד יש את דרך האמצע, ואני מאמין שאת הדרך הזאת אנחנו רוצים לפלס לעצמנו ולצאצאינו, במיוחד כמי שגר במקום שהוא כל כך תומך, מחבק ומחשיב את הדת היהודית כמו ניו-יורק. איפה בעולם תוכלו להסתובב ברחובות ולראות חנויות ראווה עם חנוכיות, סביבונים ומגני-דוד כחולים. איפה בעולם תוכלו להגיע למקום הכי מרכזי, סנטרל פארק, וכל ערב תוכלו להיות חלק מטקס ציבורי של הדלקת נרות חנוכה עם החנוכיה הגדולה בתבל שעוצבה בידי יעקב אגם עבור חב"ד.
כארגון המנהיגים של הקהילה הישראלית, המועצה המקומית רשמה על דגלה לפתח את הדרך החדשה הזאת, התלת-זהות (האמריקאית-יהודית-ישראלית) של ילדינו, מציאת דרכים חדשות ליצור אווירה של התרוממות נפש ולא מפח נפש כפי שהיו נוהגים לעשות לנו במערכת החינוך בארץ. בחודש הבא, כעשרים ממנהיגי המועצה יתקבצו לסופשבוע מרוכז של העשרה ולימוד בדיוק בנושאים האלה, כדי שכישובו אל קהילותיהם יוכלו ללמד את האחרים שאנחנו גאים מאוד במקום ממנו באנו.
בניו-יורק אתה ללא שום ספק יכול להיות גאה להיות יהודי, ועוד יותר מזה, להיות ישראלי. אנחנו רוצים שהילדים והילדים של הילדים שלנו יהיו גאים לומר שהם ישראלים-אמריקאים בדיוק כמו האיטלקים, האירים או הצרפתים שכבר דורי-דורות באמריקה, אבל עדיין מוקירים כבוד למקום ממנו באו אבות אבותיהם. ואז כמובן נשאלת השאלה - מה היא המסורת והמורשת שאנחנו רוצים שהם יזכרו? האחריות היא ללא ספק עלינו. מה זוכרים ומעבירים הלאה, ומה מדגישים פחות ואולי אפילו משכיחים. אני הייתי רוצה שהילדים שלי יידעו לספר שישראלים הם חרוצים, יזמים, בעלי תשוקה, שיודעים לעשות שמח, שנלחמים על צדק ויותר מכל יודעים לתת בחזרה לחברה,
חג חנוכה הוא החג של נצחון המכבים על היוונים, זהו החג שמזכיר לנו כל שנה מחדש שלמרות שרצו מאוד להשמיד אותנו ואת רוחנו, אנחנו עדיין כאן, ואולי זה בסדר שזה יעבור מדור לדור גם ב-DNA שלנו.
* רון ג'ייקובסון הוא איש תקשורת ותיק שבעשור האחרון התעסק בעיקר בקידום מיזמים של טלוויזיה יהודית ברחבי העולם. הוא עבר לניו-יורק לפני כשנתיים כדי לנהל את תחנת הטלוויזיה, JBS, עם אשתו והתאומים שלו.
חבר במועצת המנהלים של מועצה מקומית ניו יורק.
קהילה הוא מדור הנכתב על ידי פעילי מועצה מקומית ניו-יורק, ארגון הגג של הקהילות הישראליות השונות בניו יורק רבתי.
מועצה מקומית
מומלצים
