משיחים בשעת הסעודה: דיון משפחתי על תעודות המחצית - כן או לא בזמן האוכל?

בשיתוף אסם

תעודות וציונים קובעים עבורנו, לעתים קרובות, מי הוא "הצלחה מסחררת" ומי "כישלון חרוץ". ברגע שאנחנו הופכים להורים, לא רק ההצלחות שלנו מגדירים אותנו, אלא גם ההצלחות של הילדים שלנו.

החינוך לתפיסה הזו מתחיל כבר בגן הילדים. ימי הורים מתמקדים במתן ציונים: האם הילד גוזר כמו שצריך? מה הוא מצייר? האם משתתף במפגשים? האם יושב בשקט? וכל אלה בנוכחות הילד, שכבר מגיל כזה מבין שאולי אינו עומד בסטנדרטים הנדרשים. זוהי התפיסה המערבית, הקפיטליסטית, שבה האינדבדואל צריך להגיע להישגים שמגדירים אותו על מנת שבעתיד יהיה אדם "מצליח".

בשנים האחרונות אמנם גדלה המודעות לחשיבות הפן החברתי, הבשלות הרגשית והרצון להעריך בן אדם לא רק על פי סקאלה מדודה ואחידה, אבל ההתרגשות והחששות, כמו גם המדידה החצי שנתית, עדיין מופיעים בסביבות חג האילנות אז מגיעה גם התעודה של המחצית.

ארוחת ערב משפחתית היא זמן מצוין ליצירת שיח אמפתי ומבל(צילום: shutterstock)

איך כל זה משפיע עלינו? ההשפעה הראשונה היא על הערך העצמי שלנו. אם אנו נמדדים בציונים, והציון שקיבלתי אינו 100, אז המשמעות המידית היא שאני כנראה שווה 70 או 80, ולא כמו חברי לכיתה ששווה כנראה יותר.

אין ברירה, בניית הערך העצמי תמיד תהיה מחוברת גם למדדים חיצונים, אך צריכה להיות מושתת גם על כוחות פנימיים.

השפעה נוספת לא פחות הרסנית, היא על מערכת היחסים שלנו עם הילדים שלנו. הציפיות שהילד עומד בהם או לא עומד בהם, ההשלכה שאנחנו עושים מההצלחה שלו אל ההצלחה שלנו, מייצרת מתח במערכת היחסים הורה-ילד.

האם אנו כהורים רוצים שילדינו יראו את עצמם כבעלי ערך פחות בענינו רק בגלל שקיבל ציון כזה או אחר? על מנת לייצר ערך עצמי גבוה לילדינו וכן לשמור על מערכת יחסים שאינה מושתת ציונים והצלחות

בינינו לבין ילדים, עלינו להחליט וליישם כמה דברים:

1. האם מקובל לדבר על התעודות במהלך הארוחה המשפחתית? נכון, שיחה אישית מכבדת את פרטיותו של הילד. יחד עם זאת, ניתן ואף כדאי במהלך הישיבה סביב השולחן ליצור דיאלוג שבו כל אחד מהילדים ישתף בחוויות קבלת התעודה. מה הרגיש? מה בדק קודם - את הציונים או דווקא את ההתנהגות? צרו שיח אמפתי ומקבל. תהוו עבור הילדים שלכם דוגמה לשיח על חוויה ולא על ציונים.
2. צאו לארוחה משפחתית משותפת במסעדה, בית קפה או אפילו קפצו לקינוח לגלידריה ליד הבית - העיקר שתהיה עשייה משפחתית ושיחה מעודדת ומקבלת. עודדו את הילדים לשתף כדי להעלות את הבטחון העצמי שלהם.
3. שינוי תפיסתי אצלנו, המבוגרים - אנו שגדלנו בתוך העולם הזה, ההישגי, של הציונים, רואים את העולם מנקודת המבט הזו גם אם באופן לא מודע. חשבו, מה המטרה האמיתית שלכם? במידה ועניתם לעצמכם "שהילד שלי יצליח", תשאלו את עצמכם, האם הצלחה בחיים נקבעת על ידי ציונים בלבד או גם על ידי כישורים חברתיים והיכולת לייצר קשרים?
4. תבחנו את יום חלוקת התעודות מנקודת המבט החדשה הזו ונסו לתת את הדגש העיקרי על הכישורים החברתיים, המנהיגותיים של הילד.
5. הכינו את ילדכם לפני יום ההורים - הסבירו לו שהציונים אינם באמת מגדירים אותו. מנו יחד איתו את העוצמות והחוזקות שלו שאינן נמדדות בציונים. חזקו אותו עליהם.
6. משפחות רבות נוהגות לעשות טקס מיוחד מקבלת התעודות - מתקשרים לכל בני המשפחה המורחבת כדי לספר על כל ציון וציון, מציבים את התעודה במקום בולט בבית, למען יראו וישבחו וגם כדי שהילדים יוכלו להתגאות בהישגים שלהם. אל תתנו את הטקס בציונים או בהתנהגות שקיבלו הילדים. תתרגשו יחד איתם.
   

ולסיום, אבקש לציין ברמה האישית, שקל להגיד אבל מאוד קשה ליישם. לפני שבועיים הייתי ביום הורים עם בני בן ה-12. ציוניו טובים, אבל לי היה חשוב לשמוע אותם. המורה התחילה בלתאר את הפתיחות שהיא חווה לאחרונה מבני. פחות מתבייש ויותר משתף בחוויות שמפריעות לו. שמחתי על ההתחלה הזו אך חיכיתי להגיע לסוף, לציונים, להערכות המורה. ובהמשך למאמר זה, איזה מסר למעשה אני מעבירה לבני, תמשיך ככה, ציונים זה חשוב, אם הציונים בעתיד יהיו נמוכים יותר אתאכזב? אז דעו שזוהי דרך, לא רגע אחד שבו קבלנו החלטה וזהו אלא תהליך לשינוי חשיבה.

שרון רנדליך , פסיכותרפיסטית, מאמנת אישית ובני נוער והבעלים של גומא המרכז הישראלי לגישור ואימון