שוב עשיתי את הטעות הזאת ושכבתי איתו
מיטל למדה לשחק משחק שתעתע אפילו את עצמה. היא הפסיקה להבין מה נכון עבורה ולתקשר את הפגיעות שבה. והיום, שנים אחרי, היא כבר לא מכירה את עצמה אחרת. אימון אישי
מפגש שלישי של הסדנה עומד להתחיל, ומיטל כהרגלה, מאחרת. כעבור כמה דקות היא נכנסת כרוח סערה אל תוך החדר, מסננת התנצלות והסבר לקוני של "היה לי יום קשה", ומתיישבת. ברור לי שהאיחור הוא לא מקרי, אלא עוד דרך של מיטל להיות נוכחת ונפקדת בו זמנית.
עוד בנושא:
נישקת אותי והבטחת שתעזוב אותה בשבילי
לא "קלה" ולא "נותנת" אני לוקחת
כשמגיע זמנה לשתף וכולנו מביטות בה, רוצות לדעת מה התפתח עם הבחור החמוד שפגשה והיו אמורים לצאת לדייט, היא מיד מתחילה ב"נמאס לי!". כשהיא אומרת את זה, קולה רועד וזווית הפה מתעקמת ומבשרת על הדמעות שהיא כל כך רוצה להחניק. "שוב עשיתי את הטעות הזאת ושכבתי איתו!", היא פותחת לבסוף. "קמתי בבוקר עם תחושת בחילה נוראית וידיעה ברורה ששוב הרסתי ושכעת אין מצב שהוא יתקשר. לא ברור לי איך אני עושה את זה לעצמי כל הזמן!".
המילים של מיטל חותכות את החדר. זאת הפעם הראשונה שהיא מאפשרת לנו לראות עליה את הכאב. תמיד היא כל כך שמורה, חתומה כמו פרח קיר. מיטל כבר יודעת שמרוב רצון שזה יצליח היא מתקדמת מהר מידי עם הגברים שהיא פוגשת לעבר הסדינים. שם, במיטה, היא משחקת תפקיד של מישהי שבטוחה בעצמה, ואפילו לרגעים היא אכן מרגישה רצויה ושווה, אך כשזה נגמר והשחר עולה, מתחיל להיפער החור הגדול של הריקנות שמביא את המחשבות שמצליפות בביקורת עצמית נוקבת: "איך שוב הגעת למצב הזה" ו"שוב הרסתי ובטח הוא חושב שאני סתם עוד אחת".
אצל מיטל, כל הנושא הזה של זוגיות החל בגיל מאוחר יחסית. היא הייתה ילדה ביישנית ורוב השנים בנים לא ממש העסיקו את עולמה. את החבר הראשון שלה הכירה אחרי הצבא, והאהבה הגדולה נגמרה בבגידה שורפת. מאז מנגנוני ההגנה שלה החלו להיכנס לפעילות מוגברת ויצרו חומת של הרחקה, רק לא להיפגע שוב. עם הזמן, היא למדה להיות, אבל לא באמת. היא למדה לשחק משחק שתעתע אפילו את עצמה. היא הפסיקה להבין מה נכון עבורה ולתקשר את הפגיעות שבה. היום, שנים אחרי, היא כבר לא מכירה את עצמה אחרת.
חומות של תקווה
במהלך העבודה עם מיטל, השינוי התחולל צעד אחר צעד. כמו בחדר מראות גדול, השתקפות הקושי שלה קיבלה תהודה בקבוצה ואיתה גם נבטה ההכרה שהיא לא לבד. מיטל שמעה את הקולות שסבבו אותה, ויכלה לזהות חלקים ממנה בסיפורים של שאר הבנות. היא הבינה שהיא ממש לא לבד בקושי, והיה בזה משהו מנחם. משהו שאפשר לה לקלף שכבה אחר שכבה של כאב שהתנחל זה מכבר בנימי נפשה.
בד בבד היא סיפרה ושיתפה בפחדים, הודתה בחוסר הביטחון שחשה ובהתנסויות ששרטו את ליבה. ואנחנו בכינו, צחקנו, הראנו מה אפשר לעשות אחרת כדי לשנות, ופשוט היינו שם כדי לסמן לה שכשהיא מופיעה היא – על כל גווניה האפורים והבוהקים - השמיים לא נופלים. ולא רק שהם עדיין מעליה, בדרך הזו היא לראשונה בחייה מאפשרת קרבה מחממת ואינטימיות אמיתית.
החוויה הזאת חלחלה לחייה של מיטל בכל כך הרבה מובנים. האפשרות לתת לגיטימציה למה שהיא רוצה וחושבת, היתה ממש כמו שחרור מאבן רחיים גדולה, שהעיקה בעוד מערכות יחסים בחייה. מיטל החלה לעשות יותר כדי להכיר את הגברים שרצתה, והבטיחה לעצמה שלא תתעלם יותר ממה שנכון עבורה. יש לה עוד עבודה לעשות, אבל היא בהחלט בדרך הנכונה.
הכותבת מאמנת אישית בנקודותיים - תהליכי זוגיות
לפנייה לכתב/ת 
