שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    ההתבוללות היא רק גימיק

    זו לא ההתבוללות שהפחידה את אנשי משרד החינוך וגרמה להם לפסול את ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה". זה הפחד מההתמודדות עם דמות של ערבי שהוא לא שאהיד וגם לא ההוא מהחומוס. הוא פשוט אדם

    הם מפחדים. מערבים שנוהרים לקלפיות. מערבים מוסלמים שמתחתנים עם יהודיות. ועכשיו – מהאפשרות לקשר זוגי בין ישראלית יהודיה לפלסטיני מוסלמי, שמתרחשת, למרבה הזעזוע, בעלילה של ספר שכתבה אחת הסופרות החשובות של הספרות העברית הצעירה, דורית רביניאן.

     

    שדה הקוצים של הרשתות החברתיות עלה אמש בלהבות בעקבות פרסום הידיעה על החלטת משרד החינוך לפסול את המלצת הוועדה המקצועית לכלול את הרומן האחרון של רביניאן, "גדר חיה", שזיכה אותה בפרס ברנשטיין, בתוכנית הלימודים המוגברים לספרות בתיכונים. הסיבה, בשורה התחתונה: חשש לעידוד התבוללות.

     

    צודקים שומרי הסף במשרד החינוך. הרי רק ממש לאחרונה, במאה ה-18, התנגדה הכנסייה לספרו של גתה, "ייסורי ורתר הצעיר", בטענה כי הוא מאדיר את מעשה ההתאבדות, וכי בני נוער רבים מזדהים עם גיבור הסיפור, מחקים אותו ומתאבדים. ומה יהיה עלינו עכשיו? אינספור ערבים ילכדו ברשתם את בנות ישראל (כי בואו נודה על האמת, החשש מופנה בעיקר כלפי הנערות, שהן כמובן קלות הדעת), עד ש"הזהות הנפרדת", כלשונה של דליה פניג, ממלאת מקום יו"ר המזכירות הפדגוגית שפסלה את הרומן, תיכחד לחלוטין?

     

    דורית רביניאן מקריאה מ"גדר חיה"    (צילום: יוגב אטיאס)

    דורית רביניאן מקריאה מ"גדר חיה"    (צילום: יוגב אטיאס)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    ההחלטה הזו, לא רק שהיא מנותקת לגמרי משיקולים אמנותיים, היא חושפת את הפחד האמיתי שמושרש בחברה הישראלית. לא, זו לא ההתבוללות. זה רק תירוץ, גימיק, שאמנם מעורר סערה בקרב חלק נכבד של האוכלוסייה, אבל גם מקל על קבלתו בקרב חלקים אחרים. מה גם שאם היו משוכנעים שהספרים הנלמדים בבתי הספר גורמים לבני הנוער לחקות את שקראו, או שמבחינה פדגוגית הם אינם משקפים ערכים ראויים או מתאימים לקהל צעיר, היו צריכים לפסול את מיטב הספרות הקלאסית – הרוסית, האירופאית, האמריקנית – שנכללת גם היום בתוכנית הלימודים. אז כנראה בני נוער יכולים להתמודד עם מורכבות, ולא כפי שניסו לצייר אותם בנימוקי הפסילה.

     

    רבים מיהרו לזעוק שבמשרד החינוך כלל לא קראו את הספר אם פסלו אותו בטענה לחשש מהתבוללות, כיוון ש – זהירות, ספוילר – לסיפור האהבה בין ליאת, הישראלית, וחלמי, הפלסטיני, המתרחש בניו יורק, אין סוף טוב. על אף האהבה זה לזו, המציאות חזקה מהם; התכתיבים, הסטיגמות, הפוליטיקה –אלו מונעים מהם לממש את הפוטנציאל של סיפור האגדה הזה ולצעוד יחד לעבר השקיעה.

     

    אבל פניג מבינה את זה. היא בעצמה כתבה בנימוקי הפסילה כי "יחסים אינטימיים ובוודאי האופציה הפתוחה של מיסודם באמצעות נישואין והקמת משפחה - גם אם אינה יוצאת לפועל בסיפור - בין יהודים ושאינם יהודים, נתפסים בקרב קהלים גדולים בחברה כאיום".

     

    ולא רק שהאופציה היא איום, מסתבר שהספרות עצמה היא איום, שכן אם לא כך איך נסביר נימוק נוסף לפסילה: "ליצירות ספרות יש כוח חזק מאוד. גם הדיון הביקורתי שייערך בכתה - אם ייערך - לא יעמוד מול מסר מאוד חזק ביצירה, שהנכון והטוב היה מימוש אהבתם של חילמי וליאת". אגב, כך קורה גם ב"רומיאו ויוליה", אבל הם יריבים מסוג אחר, וזה בכלל נכתב מזמן ולא מאיים עלינו.

     

    "גדר חיה". במשרד החינוך רואים בו איום (צילום: עם עובד) (צילום: עם עובד)
    "גדר חיה". במשרד החינוך רואים בו איום(צילום: עם עובד)
     

    אז במשרד החינוך הבינו את המסר. הבינו שאף על פי שליאת – שהיא בעצמה תוצר של מערכת החינוך הישראלית המקובעת, שמציגה נרטיב היסטורי לאומני אחד – לא מביאה להוריה חתן פלסטיני, עולה מהרומן כי החלטה זו היא הטרגדיה האמיתית.

     

    אבל בגלל ההקשר זו לא הטרגדיה של האהבה, כמו אצל שייקספיר, אלא זו בעיקר הטרגדיה של החיים המשותפים שלנו כאן – חוסר היכולת לבנות משהו חדש המבוסס על אהבה ושותפות כנגד כל הדעות הקדומות ואירועי העבר. וזו בדיוק הבעיה של אלו שמפחדים מהספר הזה. לא האהבה, לא הרומנטיקה בין ישראלית לפלסטיני, אלא ההתעקשות של רביניאן לקרוא תיגר ואף לבטל במידה רבה את הסטריאוטיפים, את התפיסות המעכבות, החשוכות, ולפתוח צוהר למחשבה על האופן שבו המצב הלאומי מכתיב את החיים הפרטיים שלנו, משני הצדדים. ואיך היא עושה את זה? פשוט מאוד. היא הופכת את חילמי, הפלסטיני, לבן אדם.

     

    לא דמות סטריאוטיפית. לא הערבי מהחומוסיה, לא השאהיד, לא פועל הבניין ולא זה שנושא נשק ומתנפל על חיילינו. אדם. שבאמצעות אופן ייצוגו בספר הוא מופרד מזהותו הלאומית, והופך להיות פשוט חלמי - בחור צעיר, אמן, הומניסט, משכיל, בעל מודעות פוליטית (כי איך אפשר שלא) ולב של גבר מאוהב. בחור שמקסים בחורה, והטרגדיה שלו היא שהוא שבוי בתוך התפיסות הגזעניות שנובעות מהמציאות האלימה בחברה הישראלית, שליאת לא מצליחה להשתחרר מהן – ואיך תצליח, אם משרד החינוך מתעקש לשמר את התפיסות האלו?

     

    דורית רביניאן. התעקשה לבטל סטריאוטיפים (צילום: יוגב אטיאס) (צילום: יוגב אטיאס)
    דורית רביניאן. התעקשה לבטל סטריאוטיפים(צילום: יוגב אטיאס)
     

    רביניאן כתבה דמות שסוחבת על כתפיה מטען פוליטי וסטריאוטיפי עצום, וביקשה להעניק לה ייצוג אינדיבידואלי, מובחן, שמטרתו לגרום לנו להשיל את הדעות הקדומות שאנו מביאים אתנו אל הקריאה, ולהפוך את הדמות לעצמאית ומופרדת,

    שנתפוס אותה כאדם ולא כמייצג. וברגע שזה קורה, הטרגדיה הלאומית שנכנסת לתוך העלילה הופכת קשה יותר, מסעירה בהרבה.

     

    אומרים שהנוער כבר לא קורא, שהרשתות החברתיות והטלפונים החכמים השמידו דור חדש של קוראי ספרות. ובכל זאת, הם מפחדים מהספרות. מפחדים שהספר הזה יסדוק, אפילו בקצת, את המעטפת ההרמטית של הנרטיב היחיד שכבר שנים מוצג במערכת החינוך. נרטיב שמשמר את הפחד, את העוינות, את הראייה החד-ממדית של המציאות בעבר ובהווה בין ישראלים לפלסטינים.

     

    הם מפחדים שדמות ערבי שהוא "כל אדם" ינפץ את הסטריאוטיפ ההכרחי כל כך לשמירה על המצב הקיים, לחינוך דורות נוספים שלא יינתנו להם כלים ביקורתיים להטלת ספק, למחשבה שונה מהמיינסטרים; כדי שלא יראו, חלילה, בערבי בן אדם - שאוהב, שמתרגש, שמתאכזב, ממש כמו כל אחד אחר. מזל שב"האח הגדול" מסכימים להכניס ערבי. טוב, תמיד אפשר להדיח אותו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים