על אף העיוורון: סיפורו המדהים של אבי סולומון

אבי סולומון הוא אדם עסוק ביותר. "אני מתעורר ב-4:30 בבוקר, עושה את כל ההכנות לצאת לדרך ודי מוקדם אני מגיע לעבודה במוזיאון הילדים בחולון. שם אני מדריך את המבקרים בפינת 'דיאלוג בחשיכה' ומסיים בצהריים. מחולון אני ממשיך והופך למלצר במסעדת 'בלק אאוט' בתיאטרון העיוורים והחירשים ביפו. בערב אני באימון ריצה עם אסף, המלווה שלי, ומסיים את היום בדרך כלל בסדרת הרצאות ברחבי הארץ למוסדות, יחידות צה"ל וגופים אחרים על העיוורון, ההתמודדות עמו בחיי היום יום ועל הספורט. קרוב לחצות אני נכנס למיטה ל-5 שעות שינה, לא יותר, כי הבוקר שלמחרת כבר מחכה לי".

• רוצים לסייע לסולומון להגיע לריו? היכנסו לעמוד מימון ההמונים שלו
• לעמוד הפייסבוק של אבי סולומון
  

הייתם עומדים בקצב העבודה והאימונים שלו? אולי המעטים והנחושים שביניכם. אפילו כשהוא אומר "אני היפראקטיבי מטבעי", זה לא נשמע כהסבר סביר לפעלתנות האינסופית שלו. לא להאמין, אבל האיש הוא עיוור לחלוטין ונעזר במקל, עולה בצורה הזו על אוטובוסים ויורד מהם, מתנייד בחשיכה ומתמצא. המוח שלו תמיד עסוק באיך לעשות את הדברים טוב יותר. וכן, יש לו גם אישה, תהילה, וחמישה ילדים לפרנס.

אבי סולומון. קצב מטורף(צילום: יובל חן)

והוא גם אתלט. אחד שרוצה להניח למרוץ אחרי העבודה לתקופה מסוימת, כדי להשיג את הקריטריון למשחקים הפראלימפיים בריו. כדי שזה יקרה, הוא חייב לרוץ 1,500 מ' ב-4:25 דקות. מאוד לא פשוט בהתחשב בכך שהוא צמוד למלווה, ולפי חוקי התחרות לעיוורים כל תזוזה של המלווה אפילו בסנטימטרים לפני העיוור, היא עילה ברורה לפסילה. יהיה מאוד מאכזב אם חס וחלילה ייפסל אחרי ההשקעה הראויה של זמן וגם כישרון.

וכן, יש לו סיבה ומטרה להיחשף בראיון הזה. אסף ואבי מחפשים ספונסר שיתמוך וייקח חסות לכל אורך המסע עד לריו. במקביל, פתחו אבי ואסף עמוד באתר מימון ההמונים "הדסטארט", תחת השם "רצים עם אבי לריו 2016". גם דף פייסבוק תחת שם זהה נפתח לטובת המטרה ומאפשר לכל אדם להצטרף למסע ולעקוב אחרי אבי בהכנותיו לריו. "יש היענות יפה, אבל דרוש עוד הרבה כסף, בסביבות 100 אלף שקל למימוש החלום", הסביר אסף.

אבי ואסף רצים יחד. מחפשים ספונסר(צילום: יובל חן)

כשאתה משוחח עם אבי (32) שהתעוור לפני 11 שנה בגלל גלאוקומה (לחץ תוך-עיני), נחשפים לאדם שופע שמחת-חיים מתוך ידיעה, לדבריו, שישנם דברים גרועים יותר. "אובדן אדם קרוב. למשל. לפני מספר שנים נפטרה אמי, התקלט, בגלל סיבוך בריאות. איבדתי אדם שנתן לי הכול בחיים. הבנתי עוד יותר מאשר קודם שאין דבר מובן מאליו. זה גרם לי לקבל פרופורציות ולהמשיך מכאן את החיים לפי מה שקרה. אין הרבה אפשרויות אחרות, לשקוע או לקחת את החיים ולנצל אותם כפי שאתה מבין". תחביב הריצה שאולי יהפוך למקצוע, עם שאיפות השמורות רק לאדם הישגי כמוהו, נכנס לתוך המשבצת של ניצול החיים.

תן דוגמה להגשמת שאיפות שאחרים לא האמינו בהן?

"למדתי לבגרות בבית-ספר אקסטרני למרות מגבלות הראייה, ולמרות התחזיות הוצאתי תעודת בגרות בציונים גבוהים ביותר".

סולומון. האם התחביב יהפוך למקצוע?(צילום: קרן איזיקסון)

"הדמויות מהטלוויזיה נעלמו לאט-לאט"

בקצרה, אלו תולדות אבי סולומון עד עצם היום הזה. הוא נולד בכפר במחוז גונדר ההררי באתיופיה. אביו, בלאי (כיום פנסיונר בארץ), הביא לעולם 14 ילדים, כולל 5 שנולדו בארץ. 6 מהאחים נפטרו עוד באתיופיה בטרם עלתה המשפחה ארצה ב-1990. בעיות הראייה התחילו כשהיה בן 6. "לא היו סימנים מקדימים, אבל אז איבדתי את הראייה בעין אחת. לקחו אותי לבית-חולים בעיר גונדר. עשו לי ניתוח שבהמשך התברר כי הזיק לי. באותו שלב נזקקתי למשקפיים ואיבדתי 15 אחוזים מהראייה שלי".

"בארץ, אחרי שהגענו למרכז הקליטה ברחובות, המצב לא השתפר. אחי קסהונד נפטר מסרטן. הבעיות שלי החריפו. התברר שיש לי גלוקומה ונותחתי פעמיים. למרות זאת הראייה הידרדרה, כנראה בגלל הניתוח הלא מוצלח באתיופיה. ואז, יום אחד כשאני בן 16, ישבנו כל המשפחה בבית וראינו טלוויזיה. בתחילת הסרט עוד ראיתי את הדמויות, אבל אחר-כך הן נעלמו לאט לאט. בסוף לא ראיתי כלום. כך התעוורתי לחלוטין".

סולומון על הפודיום. השאיר מאחור את הבעיות הבריאותיות(צילום: קרן איזיקסון)

זמן קצר אחר-כך הכיר את את אשתו לעתיד תהילה. כשאבי נשאל אם הוא יודע כיצד היא נראית, מגיעה התשובה: "היות וקודם ראיתי הכול בשתי עיניים, אני מחבר את התחושה הזו לתיאור של איך היא נראית ואני יכול לדעת. אני יודע".

משלב זה החלה ההתמודדות. אבי עבר לבית החינוך לעיוורים בירושלים. המפגש הרציני עם ספורט היה בנבחרת הכדורשער ("כמו כדורגל לעיוורים 3 על 3 עם כדור שיש בתוכו פעמון מצלצל"). הוא היה רכז מצטיין, שיחק בנבחרת ישראל ויצא עמה למשחקים רבים באירופה. "כן יכולתי להרגיש איפה אנחנו נמצאים. למשל, אם היינו בטוסקנה באיטליה, איך אפשר שלא להריח את הפסטות?", הוא מספר, "אחרי 11 שנה בנבחרת הגיע בחור ערבי. הוא שיחק בתפקיד דומה לשלי. החלטתי לוותר לו ואז פניתי לאתלטיקה. הייתה בחורה שהכרתי קודם ועודדה אותי לכך".

בתקופה מסוימת הוצמד לו כלב נחייה. היה זה פתרון טוב לעניין הניידות, "אבל אז התברר שאשתי אלרגית לשערות של הכלב. נאלצתי להיפרד ממנו, וחזרתי להיעזר במקל", נזכר סולומון.

סולמון עם מאמנו איילה סטאין. קשר מצוין(צילום: קרן איזיקסון)

השעות היפות שלו הן באצטדיון האתלטיקה בהדר-יוסף. הוא משתייך לקבוצת "קשר עין" לעיוורים שאותה מפעיל בית החינוך לעיוורים בירושלים. שם הכיר לפני מספר שנים את שיאן ישראל במרתון, איילה סטאין,

שהפך למאמנו. בין השניים נוצר קשר מצוין, סטאין ראה בו כישרון גדול בריצות 1,500 מ' ו-5,000 מ'. הם אפילו נסעו יחד, כמאמן ואתלט, לאליפות העולם לעיוורים בסיאול. הוא רץ שם 1,500 מ' בקצב טוב, ואחר-כך ויתר על ה-5,000 בגלל מתיחת שריר. היום הוא מרגיש כשיר לחלוטין ושואף לממש את כישרונו בזירות הגדולות לבעלי מוגבלויות. לא רק באולימפיאדה אלא גם באליפות אירופה ובתחרויות חשובות אחרות בחו"ל.

בינתיים, עקב בעיות הפרנסה, נאלץ סטאין לעזוב אותו במטרה להתאמן לקראת שובו לתחרויות. אלא שלמזלו, אבי לא נשאר לבד: אסף שהגיע כמתנדב לסייע לקבוצת "קשר עין", מצא אתו מיד שפה משותפת. לא רק שאסף זיהה את הכישרון של אבי, אלא שגם אבי העיוור הרגיש כי אסף הוא אתלט מוחמץ. אסף אמר שמאוחר מדי עבורו בגילו, 29, להתחיל בקריירה והחליט להקדיש את כולו למען אבי. אסף משוכנע כי אבי קרוב ל-4:25 דק' ב-1,500 מ', הזמן המיוחל לריו.

אלא שזה לא כל הסיפור. הזכרנו בתחילת הכתבה את הרצאותיו בפני גופים שונים, כולל בתי-ספר, ומתברר כי אבי הוא מרצה מבוקש מאוד. החלק הארי בהרצאות מוקדש להתמודדות של עיוורים ובעלי מוגבלויות אחרים, אך לא רק: הוא מרצה גם על הקשר בין ספורט לבריאות. "אני מדבר גם על הבחירה בין דיאטה רצחנית לספורט רצחני", הוא מחייך. אבי תמיד שומר על חיוך, ואם ישיג את המינימום לריו, האדם הנדיר הזה, אבי סולומון, יחייך עוד יותר.

ביום ראשון הקרוב, הוא ימריא לאתיופיה למחנה אימונים ראשון, המחנה שאמור לסלול את הדרך לריו. דרך צלחה, אבי סולומון.