יכול להזיז רק שתי אצבעות - וזה לא מונע ממנו לצייר ולעשות מוזיקה

שניר בר-חנין (26) חי עם שיתוק מוחין, מתמודד איתו בצורה יוצאת דופן וקוצר הישגים מרשימים. המוטו שלו: "אני רוצה, אני יכול, אני אצליח". בקרוב תיפתח לו תערוכה

אסי גל

|

12.01.16 | 11:28

שניר בר-חנין עם אחת מיצירותיו. "כל פעם שאני מסתכל על ציור שלי, אני חושב: וואו, זה אני עשיתי? ואז אני מתרגש. הרבה פעמים יורדות לי דמעות" (צילום: ישראל יוסף )
שניר בר-חנין עם אחת מיצירותיו. "כל פעם שאני מסתכל על ציור שלי, אני חושב: וואו, זה אני עשיתי? ואז אני מתרגש. הרבה פעמים יורדות לי דמעות" (צילום: ישראל יוסף )

"אני רוצה, אני יכול, אני אצליח", אומר שניר בר-חנין. "זה המוטו שלי בחיים, ואני אומר אותו לעצמי כמה פעמים ביום". המשפט הזה נשמע די בנאלי, ואם אדם רגיל יאמר אותו, השומע בוודאי ירגיש שמדובר באיזה קואצ'ר דה-לה-שמאטע שמנסה לדחוף לו שיטה לשיפור החיים. אבל כשהדברים נשמעים מפיו של בר-חנין (26), אי אפשר שלא להאמין לו. בר-חנין לקה בגיל ארבעה חודשים וחצי בשיתוק מוחין, ומאז שבגר הוא מתנייד באמצעות כיסא גלגלים ממונע ויכול להניע רק שתי אצבעות ואת ראשו. למרות זאת, הוא די-ג'יי שיוצר ומנגן מוזיקה, עוסק בציור, ובעוד חודשים אחדים יציג תערוכה מציוריו בעיר מגוריו, באר שבע.

 

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

 

"לא באמת רציתי לצייר בהתחלה", הוא אומר. "אבל הגעתי למרכז יום של איל"ן, ושם לימדו אותי. בהתחלה גם לא רציתי ללכת לשם. סיימתי תיכון, כל החברים שלי מבית הספר הלכו לצבא, וגם אני רציתי להתגייס, אבל לא נתנו לי. בסוף הלכתי; המורה שכנעה אותי לנסות לצייר פעם אחת, ומאז זה זרם".

 

איך אתה מרגיש עכשיו כשאתה מסתכל על ציורים שלך?

"כל פעם שאני מסתכל על ציור שלי, אני חושב לעצמי: וואו, אני לא מאמין. זה אני עשיתי? ואז אני מתרגש. הרבה פעמים יורדות לי דמעות".

 

עוד לפני שהתחיל להפגין כישרונות אמנותיים חרף מגבלותיו - כמו לצייר באמצעות שתי אצבעות בלבד או לנגן מול קהל של מאות אנשים כשהוא יושב על כיסא גלגלים - בר-חנין תמיד הקפיד על עשייה: הוא לימד את עצמו להשתמש במחשב, התעקש ללמוד בכיתה רגילה ולא בחינוך מיוחד, והוציא ציונים גבוהים. "יש רגעים שאני עצוב, שאני חושב על הנכות ושואל למה זה קרה דווקא לי", הוא אומר. "אבל אז אני מנער את זה מעצמי, מבין שככה זה, ומיד חושב על הדבר הבא שאני רוצה לעשות".

 

לצידו נמצאים הוריו - האב חנן, נהג משאית, והאם נורית, מנהלת משפחתון. יש לו גם שלוש אחיות ואח - כולם בריאים. האם נוכחת בראיון כדי לעזור להסביר דברים שבנה מתקשה לנסח במדויק. "ברור שיש לו רגעים קשים", היא אומרת, "אבל אף פעם לא נתנו לזה במה. אני עושה הכול כדי שהוא יצליח לעשות כל מה שהוא רוצה". לעשות הכול, זה ללכת איתו למשחקים של הפועל באר שבע בכדורגל ובכדורסל, לנסוע איתו למועדון הפורום כשהוא מנגן שם, ותמיד לעודד אותו. "תמיד נתתי לו גיבוי מלא ואמרתי לו שהוא מסוגל להגיע לכל מקום שילד במצב רגיל יכול להגיע אליו".

 

ומה איתך? אין לך רגעים שאת נשברת?

"ברור שיש. כמעט כל ערב אני בוכה לפני השינה. קשה לראות את הילד ככה, וקשה לנהל בית עם עוד ילדים ולנהל חיים משלי. הבכי עוזר לי להתמודד עם כל הדברים האלה. זה חובה לבכות. אני עושה לעצמי פסיכולוגיה ויודעת שאם לא אבכה, אצבור מועקות, אז אני בוכה בלילה, וככה אני מצליחה לחזור לשמחת החיים שלי. כל יום אני בוחרת לראות את הטוב. אני יודעת שיש מצב נתון, ועכשיו צריך להוציא את המיטב מהמצב כמו שהוא".

שניר בר-חנין עם אמו נורית. "כמעט כל ערב אני בוכה לפני השינה" (צילום: ישראל יוסף )
    שניר בר-חנין עם אמו נורית. "כמעט כל ערב אני בוכה לפני השינה"(צילום: ישראל יוסף )

     

    אני יצרתי, והאנשים רוקדים

     

    שיתוק המוחין של בנה התפתח בעקבות מחלה נדירה שפגעה בצד השמאלי של מוחו, שאחראי על כל המוטוריקה. "לא נתתי לעצמי ליפול", אומרת האם. "ליפול זה קל; להתרומם זה קשה. למזלי, זה היה הבן הבכור, אז נתתי לו כל מה שאני יכולה".

     

    עם כל הכוח הזה שהוא מקבל מהסביבה, בר-חנין מתעקש להיות עצמאי עד כמה שניתן. "מאז שהוא קטן הוא מאמין בעצמו", מספרת אמו. "הנה, עכשיו הוא רוצה לגור לבד. הוא כתב לעמידר מכתב, סיפר שהוא נכה ורוצה דירה לבד. פתאום קיבלתי טלפון מעמידר. בכלל לא ידעתי שהוא כתב להם מכתב. אבל אני לא חושבת שזה יקרה. הוא רוצה לברוח ממני, אבל אני לא משחררת".

     

    "יש רגעים שאני עצוב, שאני חושב על הנכות ושואל למה זה קרה דווקא לי, אבל אז אני מנער את זה מעצמי ומיד חושב על הדבר הבא שאני רוצה לעשות"

    אבל היא מרשה לו להשתחרר בתחומים אחרים, ובעיקר ביצירה. "מוזיקה תמיד אהבתי", הוא אומר, "וכשהתחלתי לשמוע מוזיקת טראנס, מאוד התחברתי לזה. את סקאזי אהבתי במיוחד ויצרתי איתו קשר בפייסבוק. שאלתי אותו: 'תגיד, גם אתה מרוקאי?' הוא צחק וענה שכן, ונהיינו בקשר. בשלב מסוים סיפרתי לו שאני חולם לעשות מוזיקה". סקאזי, מצידו, התרגש מאוד והחליט לתרום לבר-חנין מחשב עם תוכנה לעריכת מוזיקה. "בכיתי מהתרגשות כשזה הגיע", מספר בר-חנין.

     

    הקשר עם סקאזי לא נעצר כאן. כדי לעשות מוזיקה, צריך ללמוד. שכר הלימוד בבית הספר למוזיקה BPM הוא 13 אלף שקל, סכום לא מבוטל, אז המוזיקאי הצעיר פנה לסקאזי ושאל אותו אם יוכל לעזור לו לקבל הנחה. ההנחה הפכה לשנת לימודים חינם בבית הספר. בתום הלימודים החל בר-חנין לעבוד לבד על טרקים, ואחר כך הופיע איתם. "זו תחושה אדירה להיות במועדון ולראות מאות אנשים קופצים ביחד ממשהו שאני יצרתי", הוא אומר.

    סקאזי. "תגיד, גם אתה מרוקאי?" (צילום: אוהד רומנו)
      סקאזי. "תגיד, גם אתה מרוקאי?"(צילום: אוהד רומנו)

      לאחרונה הוא מחלק את זמנו בין מוזיקה לציור. העבודות שלו בתחום הציור מחולקות לשני סוגים: כאלה שמועתקות מתמונות ומציורים אחרים, וציורים אבסטרקטיים מקוריים שעשויים במשיכות מכחול. "אני דווקא אוהב יותר את הציורים שאני מעתיק", הוא אומר. "אני מעתיק תמונות שאני מתחבר אליהן. למשל, יש ציור של קוף ששומע מוזיקה. הוא מדבר אליי. הקוף יושב עם אוזניות ותוהה לגבי החיים שלו, וככה גם אני מוצא את עצמי הרבה פעמים. חוץ מזה, אני משחק עם הצבעים של התמונה. למשל, העתקתי תמונה של גיטריסט שהחזיק גיטרה אדומה, ואני החלטתי שהגיטרה תהיה שחורה ושהחולצה שלו תהיה לבנה עם כתמים. זה יותר קוּל בעיניי. חשוב לי שהדברים יהיו קוּליים".

       

      איך אתה מחליט על צבעים בציורים האבסטרקטיים?

      "אני בוחר אותם לפי מה שאני מרגיש. לרוב אני בוחר צבעים שמחים, כי גם אני שמח. אין מה לעשות, כזה אני".

       

      ועל מה אתה תוהה כשאתה יושב עם אוזניות, בדומה לקוף בציור?

      "אני תוהה מה יהיה עם החיים שלי. אני חושב על כל מה שהשגתי, חושב שהצלחתי עד עכשיו ושאני אצליח עוד".

       

      צפו בקליפ שהעלה בר-חנין ליוטיוב - "תראו אותי עולה על האוטובוס לבד":

       

       

       

      בא לי להתפרק, לעשות בלגן

       

      מי שהתלהב במיוחד מציוריו המקוריים של בר-חנין הוא אורי פרץ, אוצר ומורה לאמנות באר-שבעי, שראה אותם בפייסבוק והחליט להקדיש להם תערוכה. האמן עצמו שמח כמובן על היוזמה. "אבל לשניר יש עוד עבודה לעשות", אומר פרץ. "הוא צריך להוציא מעצמו עוד מהצד הרגשי. עם זאת, ברור לגמרי שיש לו כישרון. אני אוהב את האופן שבו שהוא מניח את הצבעים ואת הדרך שבה הוא מביע את עצמו. יש לו את זה לגמרי".

       

      בר-חנין לא מתחרט היום על שהסכים ללכת למרכז של איל"ן שבו נחשף לאמנות הציור. "אני שמח שהלכתי לשם, אפילו שכולם שם סגורים, שקטים, ואני מאוד רעשן, שם מוזיקה, טראנסים, מסתובב, מטייל ושר. היה להם קשה לקבל אותי בהתחלה, אבל עכשיו התחברנו".

       

      מה היית אומר למטופלים שביקשו ממך להירגע?

      "אמרתי להם שאין מה לעשות. ככה זה, זה אני".

       

      מה אתה אוהב יותר לעשות - לצייר או לעשות מוזיקה?

      "זה תלוי בזמן. בבוקר, כשאני עוד רגוע, אני אוהב לצייר, להתרכז, להירגע. בערב, כשאני חוזר הביתה אחרי שהיה לי יום מלא חוויות, בא לי להתפרק, לעשות בלגן, ואז אני עושה מוזיקה". 

      "אני מאוד רעשן, שם מוזיקה, טראנסים, מסתובב, מטייל ושר" (צילום: ישראל יוסף )
        "אני מאוד רעשן, שם מוזיקה, טראנסים, מסתובב, מטייל ושר"(צילום: ישראל יוסף )
         

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד