"גוסטב איש הברזל": גורלה של משפחה גרמנית

כתב היד של "גוסטב איש הברזל" הוזמן בשנת 1937 על ידי חברת הפקות גרמנית שביקשה להפוך אותו לסרט. בדומה לגופי תקשורת אחרים באותה עת, עברה אותה חברה היתה נתונה לשליטתה של המפלגה הנאצית, ושר התעמולה גבלס ביקש מפאלאדה לערוך שינויים בספר ולהפוך את גיבורו לתומך נלהב של המפלגה. פאלאדה ערך שינויים קלים בלבד וסיים את עלילת הספר בשנת 1928, טרום עליית הנאציזם לשלטון.

כתיבת הרומן הזה מהווה נקודת תפנית בחייו של פאלאדה, שמאותו זמן ואילך ניהל מאבקים עיקשים עם המפלגה הנאצית, ואלה הובילו להתמוטטותו ולאשפוזו בבית מחסה ל"פושעים חולי נפש".

"גוסטב איש הברזל". ספרו של הנס פאלאדה

רצונו של גוסטב הקנדאל, "איש הברזל", הוא חוק. הוא מנהל את ענייני משפחתו ואת עסק הכרכרות שלו בברלין במשמעת חסרת פשרות. אלא שלילדיו רצונות משלהם והם חומקים מלפיתתו - חלקם לחיים שונים וחלקם לאסון. כשמלחמת העולם הראשונה פורצת וגרמניה אהובתו של גוסטב מתמוטטת תחת עול הקשיים והאלימות, הוא מגלה שכל מה שהאמין בו נהרס. האם ישרוד איש הברזל והאם הוא מסוגל להשתנות?

גוסטב הקנדאל מבוסס על דמותו ההיסטורית של גוסטב הרטמן (1859- 1938), שהיה לאגדה לאחר שנסע בכרכרה רתומה לסוס מברלין לפריז. חברת הכרכרות של הרטמן נכנסה לקשיים כחלק מנזקי מלחמת העולם הראשונה, ותעשיית הרכב החלה להתפשט. את הנסיעה הארוכה עשה כדי למחות נגד ההתפתחות התעשייתית שגרמה לחיסול העסק שלו. בפריז חיכו לו גופי תקשורת רבים, באופן אירוני גם כאלו שהגיעו בכלי רכב. הסיפור זכה לתהודה רחבה בעקבות הרומן של פאלאדה. בואו לקרוא פרק ממנו באתר "עברית":

פרק ראשון

כאשר האב חוזר באופן כה בלתי-צפוי, אוטו המבוגר בבניו, שכבר לבוש, נחרד במקום מושבו על אדן החלון. בפחדו הוא מנסה להסתיר את חתיכת העץ ואת סכין הגילוף. עשרות פעמים אביו כבר אסר עליו לעסוק במשחק המגוחך הזה: גילוף בעץ של ראשי מקטרות או חיות קטנות - טיפשות ילדותית שאינה יאה לגבר שיום אחד אמור לנהל אורווה ושלושים סוסים!

אבל הפעם האב מתעלם מאי-צייתנותו של בנו הבכור - מבלי להסס הוא ניגש היישר למיטתו של אריך, מניח את ידו בתקיפות על כתפו ומצווה: "התעורר!"

הישֵן מתנועע, הוא מנסה למשוך את כתפו מהאחיזה החזקה, עפעפיו רועדים - אבל הוא אינו מתעורר.

"אתה חייב להתעורר, אתה שומע!" מצווה האב בקול רם יותר.

אריך עדיין מנסה להציל את עצמו על ידי חזרה לשינה, אך לשווא. ידו של האב מכאיבה, קולו של האב מאיים.

"מה קרה?" אריך שואל, ובקושי רב פוקח את העיניים. "כבר הגיע הזמן ללכת לבית הספר?"

בלי לומר מילה מביט האב בפניו המתעוררות של בנו. ואז, ביד אחת הוא אוחז בשערותיו הבלונדיניות, הארוכות, של הישן, את הראש המתנגד הוא מושך קרוב כל כך אל ראשו שלו, עד כי מצח אחד נוגע כמעט במצח השני... העיניים כבר אינן רואות את הפנים הקרובות מדי, הן רואות רק את העין הכהה, הלחה, של האחר, כה קרוב - בעין אחת יש פחד ואילו בשנייה זעם אפל ולוהט...

"מה קרה?" אריך שב ושואל. אבל הוא שואל זאת ללא אומץ, ללא שכנוע.

האב אינו עונה, בעינו של הבן כבר קרא את ההודאה, לבו הולם בכבדות כה רבה...

זמן ממושך, ממושך מאוד, הוא אינו אומר מילה, ואז לפתע, מבלי שרצה בכך, הוא שואל בלחש: "איפה שמת את הכסף...?"

האישון הקרוב, הכהה, נראֶה כאילו הוא מתכווץ, האם הבן ענה? האב אינו יודע. הוא מושך בחוזקה בשערותיו של האחר, הוא מכה במצח בנו על מצחו שלו, שוב ושוב.

"הכסף שלי!" הוא לוחש. "גנב! זייפן מפתחות!"

הראש מתנדנד ללא שליטה, הוא אפילו אינו מנסה להשתחרר מהאחיזה הנוראה.

"ממה אתה מסריח?" האב חוזר ושואל. "סירחון של אלכוהול. של זונות — אתה נותן להן את הכסף שלי?"

ושוב אין תשובה. הכניעה הרפה, הפחדנית, רק מגבירה את חמתו של האקנדאל!

"מה אתה חושב שאני הולך לעשות איתך?!" הוא נאנח, כמעט מוטרף מכעס. "למשטרה...! לכלא?"

אין תשובה.

"מה אתה רוצה?!" פונה האקנדאל לאחור בזעם, אל האחר, אל בנו הבכור. "אל תתערב, גולם שכמוך!"

"אני הולך לאורווה," אוטו אומר באדישות. "שאחלק מספוא במקומך?"

"אתה תחלק מספוא?!" קורא האב בבוז, ובאופן מסוים הוא שמח על הסחת הדעת, הוא אף שִחרר את בנו אריך מאחיזתו. "נו, באמת! לא, לך קדימה, עוד מעט אבוא אחריך."

"כן, אבא," אומר אוטו בצייתנות ויוצא מהחדר.

האב עוקב במבטו אחר הדמות כבדת התנועה, ואז מפנה את המבט שוב אל אריך שקם עתה ממיטתו ועומד בצדה האחר של המיטה, חיוור ופניו מכורכמות.

"ומה יש לך לומר?" הוא שואל ומנסה לעורר מחדש את זעמו. "הזדרז - אתה שומע, יש לי עבודה. אני צריך להרוויח כסף כדי שבני האדון יוכל לגנוב אותו, לשתות לשוכרה ולזנות..."

הבן מסתכל על אביו מלמטה, שפתו רועדת כאילו עמד לפרוץ בבכי. אבל הוא אינו בוכה, ועתה, לאחר ששוחרר מאחיזת אביו והמיטה חוצצת ביניהם כמגן, מתחיל גם הוא לדבר. "גם אני רוצה ליהנות מהחיים..." הוא אומר.

"מה? זה מה שאתה רוצה?" קורא האב ברתחה. "ומה אתה מעניק לחיים? כשרוצים לקבל משהו, חייבים גם לתת משהו!"

הוא מביט על בנו. ואז הוא אומר בבוז: "אבל אתה בכלל גנב, אתה גונב..."

"אני לא רוצה לחיות בצורה כזאת," הבן אומר בזעם ומסיט את שערותיו ממצחו הכואב. "תמיד רק בית ספר ושיעורי בית, ואם אני רוצה ללכת לחצי שעה אני חייב לשאול אותך, ואתה אורב לי עם השעון בידך, כדי ששלושים דקות לא ייהפכו לשלושים ואחת."

"אתה לא יכול לחיות בצורה כזאת? כאשר אני הייתי בגילך עבדתי כפועל פשוט אצל איכר. הייתי חייב לקום מהמיטה בשלוש לפנות בוקר, וכאשר נכנסתי למיטה בתשע בלילה לא הרגשתי כבר עצם מעצמותי, עד כדי כך הייתי גמור! ואתה לא יכול לחיות עם חמש שעות בבית הספר, בגדים טובים ואוכל טוב - כך אתה לא יכול לחיות?!"

"אבל אני לא פועל פשוט אצל איכר! תלמיד לא חי כמו פועל! והזמנים השתנו, אבא!"

"כן, מובן שהם השתנו! הם נעשו זמנים ללא אדיבות וללא כבוד!

האדומים עשו מהומות מול הארמון ותבעו את זכותם מהקיסר. זכותם! גם אתה נהפכת כנראה לאדום, ורוצה להוכיח לי את זכותך למפתח ששוכפל ללא רשות ולכסף גנוב?!"

"אם אתה אף פעם לא נותן לי גרושן אחד ביד, אבא!" ענה הבן בהתרסה. "אז כן, יש לי זכות לחיות כמו כל שאר הגימנזיסטים. אתה הבאת אותי לעולם ואתה רוצה שאני אלמד... אז תן לי גם את כל מה ששייך לזה! אבל אתה רוצה רק לרדות, אתה מאושר רק כשכולם רועדים מפניך. אתה בדיוק כמו הקיסר שלך: מי שאינו מציית, נורה למוות!"

"אריך!" קרא האב, פגוע עד עמקי נשמתו. "איך אתה יכול להגיד דבר כזה?! האם אינני רוצה את הטוב ביותר עבורכם? - על מה אתה בכלל מדבר?" הוא שואל, רגוע יותר לאחר שחזר לעשתונותיו. "אתה גנבת את המפתח שלי ונתת אותו בהסתר לשכפול, אתה גנבת את כספי - ואת זה אתה רוצה להצדיק?! אינך נופל אפילו על ברכיך בחרטה ובתחינה? כן, יצאת לגמרי מדעתך: הבן גונב מהאב, והאב, לא הבן, אמור להיות האשם...?"

הוא הסתכל בחוסר ישע סביבו. בגלל הרעש התעורר סוף-סוף היינץ משנתו העמוקה, הזדקף במיטתו והתבונן באביו. בעגה הברלינאית המתחכמת שלו הוא אומר: "מה אתה מתרגז, אבא. הרי אריך לא נורמלי, הוא לא בסדר בראש, כולם בגימנסיה יודעים את זה. הרי הוא אדום...!"

"אדום!" צעק האב. "הבן שלי אדום! האקנדאל סוציאל-דמוקרט! אינך יודע מה אמר הקיסר? שכל הסוציאל-דמוקרטים הם אויבי המולדת ושהוא יכחיד אותם!"

"אם הם לא יכחידו את וילהלם שלך!" אמר הבן ברוגז. "הוא מסוגל רק לקרקש בחרבו!"

"אבא! אבא!" קרא היינץ. "תניח לאריך לקשקש, הרי הוא משוגע!"

"את זה אני רוצה לראות!" צעק האב והגיע עד למיטה. "אם בני שלי..."

הוא שלח אליו את ידו, הבן חמק ממנו...

"בדרכי שלום, תמיד בדרכי שלום!" קרא היינץ ממיטתו.... רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן!