המופע של ברישניקוב: אתגר גם למיטיבי לכת
מי שבא לראות את ברישניקוב רוקד עלול להתאכזב, מופע היחיד שלו הוא לא עבודת מחול אלא מופע שירה תאטרלי בו הוא מפיח חיים בשיריו של חברו הטוב, המשורר ברודסקי. העבודה אינה קלה לעיכול, גם דוברי הרוסית יצטרכו להתאמץ ובכל זאת מדובר ביצירה מרתקת ומעוררת מחשבה
הרקדן האגדי, מיכאיל ברישניקוב, מציג בימים אלה במרכז סוזן דלל בתל אביב, ערב יחיד שמתחקה אחרי יצירתו של יוזף ברודסקי, חתן פרס נובל, משורר נערץ, חבר נפש. זהו מסע תיאטרלי אל נבכי שירתו של ברודסקי, שמבקש לשפוך אור גם על האדם שמאחורי המילים. בשבוע הבא ימלאו 20 למותו של ברודסקי וערב היחיד, מופע הסולו, שהגה, ערך וביים, מנהלו האמנותי של התיאטרון הלאומי של ריגה, אלביס הרמניס, הוא בעצם מסע פנימי - מרתק ומבלבל בו זמנית, אניגמטי ופרום, מְקַרב אבל לא בהכרח מזמין.
שירה ובמת תיאטרון - קשה מאד שלא ליפול בחיבור הזה לפאתוס. קשה מאד לדלג מעל למלודרמה ולאפשר למילים הכתובות להדהד ולהיטמע. ובכל זאת, הרי המילה עצמה "Poetry", שנולדה מהשפה היוונית, מְצַווה: "עשה", ובכך מכוונת את המילים לפעולה.
זו אינה מונודרמה קלאסית ולכאורה לא נענית לחוקי הדרמה על אחדות הזמן, העלילה והמקום. במילים אחרות אינה קלה או מקלה על העיכול, אינה מתרצה, מְרַצה או מתרפסת. זו עבודה שדורשת מהקהל הכרות או הכנה מוקדמת, מאמץ והסתגלות, אך עם זאת מגרה ופותחת תיאבון אל כתיבה מכוננת ואולי זו הכוונה.
אור דמדומים. על הבמה מונח מבנה מרופט וזנוח, חלונות זכוכית מאובקים בסגנון הבל אפוק. אין מקום, אין זמן, אין אחיזה, זה רק הדמיון ותחושת הנוסטלגיה שמתעוררת כמו למראה גלויה מצהיבה. יש זמן נשימה בין התרחשות להתרחשות. לכאורה זמן מת, אבל בפועל כזה שמאפשר לצופה או מאלץ אותו לחשוב, לפצח בדרכו את סימני השאלה. זו החלטה דרמטורגית אמיצה ומסוכנת במידה שווה, כיוון שהיא דורשת אורך רוח, שיתוף פעולה, סקרנות מספקת והתעקשות, בימינו מצרכים נדירים ולו רק בשל ההרגל.
אצבע דוחפת דלת אחורית. ברישניקוב נכנס אל החלל הסגור, מכנסיים ומקטורן מונחים ברישול על גבר צנום מאפיר. בין הדמות שעל הבמה לבין אבק הכוכבים שדבק בו כאחד הרקדנים הגדולים בדורו, אין ולו דבר. מזוודה מיושנת ביד. הוא נע במקום-לא-מקום הזה באיטיות. רגעים ארוכים מהורהרים. מיהי הדמות? מהו המקום בשבילו? אולי זיכרון.
הוא מתיישב על ספסל עץ ישן בקדמת המבנה, שולף חפיסת סיגריות מהכיס וממנה סיגריה. ממולל בין האצבעות. מחפש מצית שלא בנמצא, מתייאש ומוותר באכזבה. מהמזוודה הוא מוציא: שעון מעורר ישן, ספרים ובקבוק וויסקי. הנה לכם סיפור לא מסופר. הוא מעלעל בין דפי הספר. ממלמל את המילים הכתובות. מרפרף על פני שירים. כאילו מחפש את האחד. הוא לוקח את הזמן. ושוב עולות השאלות – מיהו האיש? אולי המשורר. למה הוא כאן? מה הוא עושה?
"...קולי הלא ברור והנמהר/ יטריד אותך במרירות שלו לצורך/ ולגיחוך שלי נלאה, יגע/ אתה תרכון בעצב מאוחר/ ויתכן שתוך השכחה/ ובעולם אחר – סליחה! – כבר במאה האחרת/ פתאום תלחש את שמי בטוב לבך/ ובבה בעת ארעד אני בקבר". בדיעבד אולי זו הליבה: לזכור ולהזכיר.
הוא קורא את הטקסט, כמו לעצמו, בלי להביט בקהל. קריאה סגורה-פתוחה. זו החלטה מושכלת שמלווה את הערב כולו, רוצה לומר: אל תקטלגו את האירוע כערב קריאת שירה על פי מיטב המסורת הרוסית. זה נכון. זו לא ההגייה, דיבור המילים הכתובות שמתגלגלות על הלשון בחריזה מתואמת, זו הפעולה שנותנת להן גוף, אלו המקצבים המשתנים של הקול והתנועה שמכתיבים הלך רוח.
מי שבא כדי לראות את ברישניקוב רוקד, עתיד להתאכזב וזאת למרות שהתנועה נוכחת, ממלאת את הרווחים ומהותית, אבל גם בה יש מן הנרמז ובשום אופן לא מן המפורש. זו לא עבודת מחול ואין בה כוריאוגרפיה מובנית, אלא ראשי פרקים שבתוכם יש למבצע מרחב פעולה. זה לא תרגום של הטקסט לתנועה, אלא הפשטה, הרחבה.
כדי לראות את התנועה - שמתרחשת כולה בתוך החדר השקוף, אך הסגור בפניך - צריך להתאמץ. התנועה נגלית, אך לא גלויה ומה שתראה, תלוי בזווית הישיבה. זו חרב פיפיות שתגרום לך להתעקש או לוותר. שווה להתעקש. Under Tones, מונח שקשה למצוא לו מקבילה בעברית, אבל מדייק את מהות התנועה: איכות שקטה, נוכחות קיימת מעורפלת, כמו צבע אקוורל. זה לכאורה מעט, אבל בסופו של דבר הנדיבות נמצאת בפתיחת הדלת אל חדרי חדריה של הנפש ובמוכנות, הלא ברורה מאליו, לחשיפה של הפרטי. בגיל שבעים, אחרי ששרט את שמו בנצח, ברישניקוב מרשה לעצמו לחשוף קרביים.
זו עבודה שמכוונת, גם אם לא במוצהר, לקהל דובר רוסית ובמידה רבה תלוית הקשר ונשענת על מסורת התרבות הרוסית. עם זאת הַרכבת הנוסעת הזו פותחת אפשרות לחבר לה קרונות, הרבה בזכות התרגום לעברית של יעקב לח, שנגלל על חלקו העליון של המבנה. זהו אינו תרגום שמתחקה אחרי הפואטיקה של ברודסקי, על אף שמשמר חריזה ומקצב. זה הקונטקסט עליו שומר התרגום שמאפשר אחיזה.
הרמניס וברישניקוב יצרו למילים מסגרת. הפרשנות אמורפית ורחוקה מלהיות טריוויאלית וזה הכוח והחולשה של העבודה. אין בה שום דבר פתור, ההיפך, קצותיה פרומים. אפשר להתווכח על אינספור הבחירות הטקסטואליות, הדרמטורגיות, התנועתיות, אבל קשה להתווכח עם הכנות. אתגר גם למיטיבי לכת.
