שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ברישניקוב: "היצירה על ברודסקי היא החשובה בחיי"
    הרקדן מיכאיל ברישניקוב פותח את סיבוב ההופעות של המופע הנושא את שמו ואת שם ברודסקי בישראל, ומספר בראיון: "לקרוא את השירה שלו זאת אחריות ציבורית", ומסביר גם מדוע הוא לא רוקד בעצמו על הבמה

    שעת בוקר לא מוקדמת. בלאונג' העסקי בקומה ה-18 של מלון דן פנורמה בתל אביב מורגשת תכונה. עוד מעט הוא מגיע. דלת העץ נפתחת ומקירות המראה שמקיפות את החדר משתקפת דמותו. מכנסי ג'ינס בהירים, חולצת פולו לבנה, ז'קט שמונח ברפיון על כתפיים צנומות. מיכאיל ברישניקוב פה.

     

    הפנים חרושי קמטים, עיניי התכלת כבדות משעות הטיסה הארוכות מניו יורק, אבל החיוך רגוע. מרגיע. הוא מתבונן במראה, טופח בכפות ידיו על הלחיים, מעשה להחזיר את הצבע לפנים שעוד לא לחלוטין התעוררו. האצבע הודפת שערה סוררת שנפרעה. מחווֹת של בוקר. "חלומו של כל צלם לתפוס אותך ככה", הוא מחייך לצלם שמכוון עדשה ומקמט מצח בתגובה. מצב הרוח מרומם ובעצם, למה לא? חמש מעלות מתחת לאפס בבית ובתל אביב, לחוף הים התיכון, השמש מלטפת.

    מיכאיל ברישניקוב. נכנס במודע לנעליים גדולות (צילום: דנה קופל, "ידיעות אחרונות") (צילום: דנה קופל,
    מיכאיל ברישניקוב. נכנס במודע לנעליים גדולות(צילום: דנה קופל, "ידיעות אחרונות")
     

    זהו ביקורו הרביעי של ברישניקוב בישראל, כאורח מרכז סוזן דלל, והפמיליאריות, שנבנתה על ציר הזמן, נדמה שיש בה להרפות שרירים, לייצר מרחב בטוח ותחושת נינוחות. זו אחת הסיבות שהובילה אותו לפתוח דווקא פה את סיבוב ההופעות הבינלאומי של "ברודסקי/ברישניקוב", מסע לירי תיאטרלי אל נבכי שירתו של יוסף ברודסקי, חתן פרס נובל, חבר נפש קרוב ואחד האנשים המשפיעים בחייו. "זו היצירה החשובה של חיי, העבודה הכי אינטימית שלי, יותר מכל מה שעשיתי בקריירת הריקוד או בתיאטרון", אמר לקראת הפרמיירה שנערכה בדצמבר בריגה, עיר הולדתו. משפט מכונן כשמדובר באחד מגדולי הרקדנים בהיסטוריה.

     

    "לא חשבתי שאי פעם אעמוד על במה ואדקלם משיריו של ג'וזף. אנשים שרים במקלחת וזה בסדר. אני יכול לקרוא לעצמי שירה, אבל לעמוד על במה ולתת פרשנות תיאטרלית למילים שלו, זה משהו אחר לגמרי ולא רק כיוון שמדובר בחבר. לקרוא שירה ברמת הכתיבה שלו זה במובן מסוים 'אחריות ציבורית'". הוא צוחק. האם היה מעז לעשות את זה עוד בחייו של ברודסקי? לא בטוח. "ג'וזף תמיד היה סקפטי לגבי קריאת שירים. כל המשוררים משוכנעים - ובמידה רבה של צדק - שהם היחידים להם שמורה הזכות. זו מסורת עתיקת יומין, חלק משמעותי בתרבות הרוסית, ואלה שלקחו חלק בערבי שירה היו תמיד דמויות מפתח ממשוררים ענקים כמו פושקין, לרמנטוב ואחמטובה או שחקנים גדולים כמו דימידובה וקוזקוב". ברישניקוב נכנס במודע לנעלים גדולות.

    חזרות לקראת המופע על ברודסקי (צילום: דנה קופל, "ידיעות אחרונות") (צילום: דנה קופל,
    חזרות לקראת המופע על ברודסקי(צילום: דנה קופל, "ידיעות אחרונות")
     

    זו עבודה שמבקשת להתחקות באמצעות המילה והתנועה אחרי העולם הרוחני של ברודסקי. ההערכה כלפיו, החברות הקרובה והגעגוע, מציגים את ברישניקוב חשוף ופגיע ויש בזה נדיבות נדירה. "איך להגדיר חברות?", הוא מהרהר בקול בהמשך לשאלה לְמה הוא מתגעגע במיוחד בקשר שנרקם בין השניים לאורך השנים. "אני מתגעגע לחבר שלי, לכנות שלו, לעניין שהיה לו בחיי. זה היה רחוב דו-סטרי. הוא ציפה ממך לאותו הדבר. ברודסקי היה ברומטר מוסרי בשבילי. כתובת לפנות אליה בכל שאלה או החלטה מהותית ואני לא מדבר על אמנות ויצירה, אלא על החיים. הוא היה החרב של דמוקלס שמרחפת לך מעל הראש. בהרבה מקרים של 'עשה' או 'אל תעשה', הוא הכריע את הכף. סמכתי על עצותיו. הוא היה חבר לשאת אליו עיניים".

     

    אל שיריו של ברודסקי, שנאסרו להפצה ולפרסום בברית המועצות, נחשף כנער. "אחד מבני כיתתי הגניב קובץ שירים שהועתק כמובן בכתב יד", הוא מספר. ברישניקוב נכבש. את הפעם הראשונה בה ראה אותו ממרחק לא ישכח. "זה היה בערב שירה שנערך בבית האמנים שבמרכז לנינגרד זמן קצר לאחר שג'וזף חזר מהגלות בצפון. המקום היה מלא עד אפס מקום. היה לי מזל גדול שהצלחתי להיכנס. הוא ישב על הבמה, עם השיער הפרוע שלו, וקרא את 'הקינה הגדולה לג'ון דאן', עבודה מונומנטאלית די ארוכה. לא הבנתי כלום אבל האופן שבו הוא קרא המם אותי. העצמה היתה מסחררת. זה היה יפהפה. שירה בשבילו היתה תפילה".

     

    ברודסקי הוחרם ונרדף על ידי השלטונות הסובייטיים, בין היתר בשל מוצאו היהודי. בשנת 1964 עמד למשפט בעוון: "טפילות סוציאליסטית". בית המשפט בלנינגרד גזר עליו חמש שנות מאסר בעבודת פרך במחנה כפייה באזור ארקנגלסק שבצפון. לחץ מצד אמנים וכותבים בהם אנה אחמטובה, הוביל לשחרורו המוקדם. הגבלות שהטילו עליו הרשויות הסובייטיות לא הותירו מקום לספק: ברודסקי הפך פרסונה נון גראטה. "הם פשוט בעטו אותי ממולדתי והשתמשו בנושא היהודי כתירוץ", אמר המשורר בראיון שנערך זמן קצר לאחר שהגיע למערב. הגלות היתה קשה עבורו ואותותיה נכרו גם בשיריו.

     

    צפו: קטע מתוך המופע של ברישניקוב    (צילום: יח"צ)

    צפו: קטע מתוך המופע של ברישניקוב    (צילום: יח"צ)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    את המפגש המקרי בין ברישניקוב לברודסקי, שהתרחש במסגרת ארוחת ערב לכבוד המשורר וזמר המחאה אלכסנדר גאליץ', ניתן לזקוף לזכותו של מסטיסלב רוסטרופוביץ', מגדולי הצ'לנים בהיסטוריה. "הוא ישב ועישן סיגריה. נשמתי נעתקה. כמובן שזיהיתי את הפרופיל. הוא אמר: 'מיכאיל, שב. יש לנו הרבה על מה לשוחח, אתה לא חושב?'. היו לנו הרבה מכרים משותפים". השיחה זרמה ובסוף ארוחת הערב יצאו לטיול ארוך אל תוך הלילה. החיבור היה מיידי על אף שלא תמיד ראו עין בעין.

     

    "אני ליברל והוא החזיק בעמדות מאד קונסרבטיביות. כששאלתי איך אפשר לתמוך בפוליטיקה של אנשים כמו מרגרט תאצ'ר או ג'ורג' בוש הוא ענה: 'תזכור מאיפה באת'. בואי נאמר שלא תמיד 'שרתי את שיריו'. הערצנו אנשים שונים לחלוטין. אבל זה לא שינה דבר ביננו. אני אוהב תיאטרון והוא שנא את זה. הוא דחה תיאטרון כ-Art Form על אף שכתב מחזות. לדבריו כתב כדי לקרוא. זו היתה יותר התנסות בצורת כתיבה. הוא חשב שהמשחק הדרמטי הורס את מרחב הדמיון. אחרי שנים הבנתי שהוא לא היחיד. גם מנדלשטם ואחמטובה היו מאוד סקפטיים בנוגע לתיאטרון. אחמטובה אמרה: הדמויות אצל צ'כוב מתנהגות כאילו מעולם לא נסעו ברכבת. 'למוסקבה למוסקבה. סעו כבר למוסקבה!"

     

    על אף הקשר העמוק שלו למולדת, לתרבות הרוסית ולשפה, ברודסקי מעולם לא חזר למוסקבה. גם כשהוזמן, אחרי נפילת הגוש הקומוניסטי, לקבל תואר אזרח כבוד של העיר סט. פטרבורג, בחר לוותר על הנסיעה. "הוא פחד שלא יחזור משם", אומר ברישניקוב. "הוא פחד שהלב לא יעמוד במתח הנפשי ובהתרגשות. הוא לא רצה למות שם. ג'וזף היה אדם מאוד רגשי והוא סבל מבעיות לב גנטיות. היו לו מספר התקפי לב ובתקופה ששכב בבית החולים הוא מאד רצה שהוריו יבואו. הרשויות סרבו לנפק להם אשרות יציאה. מבחינתו כל העניין הזה היה מטלטל כי המולדת היתה הקשר לשפה ולמהות. בשבילי זה אחרת".

     

    מה זאת אומרת אחרת?

     

    "גדלתי בלטביה הנציונאליסטית. רוסיה מבחינתי היתה מקום אבסטרקטי, כלומר התרבות הרוסית תמיד היתה קרובה ללבי ושפת האם שלי רוסית, אבל בניגוד אליו מעולם לא הרגשתי נוסטלגיה כלפי המקום הזה".

     

    בראיון קודם אמרת לי שלעולם לא תחזור לשם.

     

    "נכון. ברגע שכף רגלי תדרוך בה מוטלת עליך האחריות לומר את האמת אבל לא אוכל לעשות את זה באופן רציני. אני לא חזק מספיק וזה מאוחר מדי. זו ארץ מפלצתית, אני לא מסכים עם מה שקורה שם ויודע ששום דבר לא ישתנה. זו מדינה טוטאליטרית ועל אף הניסיון לצבוע את המקום בצבעים דמוקרטיים, הצבא נוכח בה בכל מקום. מערכות היחסים בין האנשים ברוטאליות והם חיים שקר באופן קונסיסטנטי. אני לא סומך עליהם. הם רוצים מנהיג חזק. חזק, לא חכם!. לא אכפת לי מכל זה. חייתי שם בסך הכל עשר שנים".

    "מתי הוא כבר ירקוד"? מיכאיל ברישניקוב (צילום: דנה קופל, "ידיעות אחרונות") (צילום: דנה קופל,
    "מתי הוא כבר ירקוד"? מיכאיל ברישניקוב(צילום: דנה קופל, "ידיעות אחרונות")
     

    בכורת ההצגה נערכה בדצמבר בריגה, ולהפתעתו קהל רב הגיע במיוחד ממוסקבה ומסט. פטרבורג לרגל המאורע. "ניסו להפוך את זה לאירוע פוליטי. טענו שהבחירה להציג על גבולות רוסיה זו פרובוקציה. זה כמובן שטויות. זו הפקה שעלתה במסגרת הרפרטואר של התיאטרון הלאומי של ריגה שמנהל במאי ההצגה. זה אך טבעי. לטביה היא מדינה ענייה שעושה את צעדיה הראשונים כדמוקרטיה. זו הסיבה האמיתית שאנחנו שם".

     

    היו כאלה שהתאכזבו מכך שאתה לא רוקד בהצגה.

     

    "אני מניח שתמיד יהיו אנשים שישאלו את עצמם: 'מתי הוא כבר ירקוד?'. סליחה, אני עוד מעט בן 70, למה אתם רוצים שארקוד? יש הרבה תנועה בעבודה. ברצינות. יש על מה להסתכל. זה לא שאני יושב וקורא שירים. זה לא מחזיק שעה וחצי. בואי נאמר שמי שרוצה לראות אותי רוקד, אולי כדאי שיישאר בבית".

     

    במילים, בניגוד למחול, יש משהו מאוד נזיל. איך מתרגמים את רוח הדברים לתנועה?

     

    "לא מתרגמים. זו הסיבה שבמכוון אין פה כוריאוגרפיה מובנית. זו אינטרפרטציה. השירים שלו מעוררים תגובה פיזית. זו שירה שמהדהדת בגוף. אתה חי את הדימויים ויש בזה משהו מרומם. הוא לא היה משורר פסימי, זה הצד האפל שסקרן אותו ולכן יש בשירה שלו מסקנות דרמטיות על החיים. בואי נאמר שהחיים, כפי שברודסקי הציג אותם, לא היו טיול על החוף".

     

    אז אתה אופטימי?

     

    "אני יכול לענות בשני משפטים של ברודסקי. האחד: 'אני אסיר תודה על השנים הארוכות שחייתי'. השני: 'אני חש סולידאריות רק למשמע בשורות רעות'".

     

    ברודסקי כתב: "החיים הם סך הכל של תנועות קטנות". אתה מסכים עם זה?

     

    "כן. אולי. אני חושב שזה אירוני. ג'וזף תמיד חשב שהגוף האנושי כל כך הרבה יותר מגושם ומכוער מהמילה הכתובה.

    הוא שנא את מראהו החיצוני. פעם שאלתי אותו כמו מי היה רוצה להיראות. הוא ענה: 'כמו אודן או בקט עם הקמטים הגבריים האלה על פניהם היפים. הקמטים האלה מובילים אותך לאן שהוא'. הוא היה מאוד ביקורתי לגבי הפיזיות שלו. מילים היו עניין אחר לגמרי'.

     

    ובכן, מילים לא מזדקנות.

     

    "זהו בדיוק".

     

    בשנה שעברה הציג בבכורה את "מכתב לאדם", פרויקט תיאטרוני בבימויו של הבמאי האמריקני, רוברט ווילסון. העבודה מבוססת על ספר אוטוביוגרפי שכתב ואצלב ניז'ינסקי, גדול הרקדנים בראשית המאה שעברה. האם יגיעו עם הפרויקט הזה ארצה? ברישניקוב אומר שהסבירות גבוהה.

     

    "קשה להאמין שהספר הזה נכתב על ידי אדם שדעתו טרופה בתקופה שעבר בין מוסדות פסיכיאטרים. זה טקסט מהפנט שמציג באופן מינימליסטי את הקרביים השפוכים והלב הפעור", אומר ברישניקוב שבמשך שנים ארוכות סרב לאינספור הצעות לגלם את דמותו של ניז'ינסקי, ובכללן הצעה קונקרטית מצדו של הבמאי אינגמר ברגמן.

     

    אתה לא עוצר לרגע, מר ברישניקוב. מה המנוע?

     

    "שעון החול אוזל. אני מניח שיש לי תיאבון לדברים שעוד לא עשיתי. אתה שואל את עצמך מה עכשיו? מה אתה רוצה באמת? זו לא גרגרנות או ניסיון לתפוס ככל יכולתי. מתוך מרחק הזמן אתה מגלה לפעמים שבזבזת זמן על פרויקטים לא הכרחיים. אני מנסה לשכנע את עצמי שגם זה שיעור שממנו אתה למד לבחור בקפידה או להיזהר יותר, אבל למען האמת זו רולטה רוסית. גם עכשיו יש שלושה פרויקטים שאני מתלבט ביניהם. קשה לבחור. אתה לא יודע אף פעם מה תהיה התוצאה. לפעמים פשוט צריך להטיל מטבע. ככל שהשנים נוקפות, אני נהיה זהיר יותר כדי לא לבזבז את הזמן. אני יודע שלא אחיה לנצח. הייתי רוצה לעשות דברים שלא אצטער עליהם על ערש דווי".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דנה קופל, "ידיעות אחרונות"
    מיכיאל ברישניקוב. חלם לעשות יצירה על ברודסקי
    צילום: דנה קופל, "ידיעות אחרונות"
    לאתר ההטבות
    מומלצים