הילד של כולם
הילד שאנחנו מביאים לעולם הוא לא רק שלנו, מסתבר, הוא גם של כל אלה שבמשך שנים שאלו ׳נו, מתי כבר תביאו ילד?
כל מי שגדל במדינת ישראל או אפילו בילה בה יותר משבוע ברצף, יודע שמדובר בקלחת רותחת וצפופה של נשמות טובות שרק רוצות בטובתך, ובמקרה יש להם בשלוף את העצה המתאימה לכל סיטואציה, ובעיקר אם לא ביקשת אותה.
החל מהנוירולוגית שטענה בפני שוב ושוב, כמעט בכל מפגש, שבעיית המיגרנות שלי תיפתר כליל לו רק אכנס כבר להריון. לטענתה בזמן ההריון אין מיגרנות, ולשאלתי מה יהיה על השנתיים שלאחר הלידה, בהן אסבול מחוסר שינה מתמשך ולחץ אינסופי, היא סירבה להגיב. דרך כירורג שפגש בי רק פעם אחת בחייו, לבדיקה שגרתית, והיה חשוב לו מאוד לדעת מדוע בחורה בת 26 (בזמנו) לא מביאה כבר ילדים לעולם. וכלה בשלל זרים מוחלטים באוטובוס, ברכבת, בסופר ואפילו ברחוב שהרימו גבה כששמעו שאני אמנם נשואה, אך מסרבת להקריב את חיי, שעות השינה שלי, שמחת החיים וגופי למען גידול צאצאים. הם היו פועלים אחרת. הם הרי חבקו כבר ילד או שניים. הם כבר יודעים שילדים זה שמחה וטעם החיים ואין כמו אהבה של אמא וכהנה וכהנה קלישאות. עד היום אני תוהה כיצד הצליחה אמא שלי ליצור רשת יעילה כל כך של מייעצים בתשלום שייתקלו בי ״במקרה״ בסיטואציות שונות וישטחו בפניי את דעתה. כלומר, דעתם.
אבל רוב הלחץ הגיע מכיוון המשפחה הקרובה. ממש כמו חוקרי שב״כ מנוסים, הם החליפו את שיטות הפעולה בהתאם למידת עקשנותינו. מה שהתחיל כבר לפני שנים רבות כרמיזות קלות, טפטופים כמעט בלתי מורגשים, הפך עם השנים לדרישות אגרסיביות עם איומים מרומזים לצידן. השיטות החיוביות יותר כללו שליחת תמונות של תינוקות רכים מהמשפחה, לעיתים מלוות בכיתוב ״תראו, ככה נראה תינוק״. בדיחות גסות שרמזו כי אולי אנחנו פשוט לא יודעים את העבודה. אפילו תמונה של בעלי עם עגלת תינוק, בפעם ההיא בסופר כשהוא רק הזיז אותה מהדרך ואבא שלי מיהר לשלוף מצלמה. ואז התחילו לצוץ השיטות הקשות יותר, איומים באי פוריות, שימוש ברגשות אשם, ראש כרות של חסידה שחיכה לי יום אחד על המרפסת. לכל השיטות הללו הגבנו באותה צורה: שלחנו תמונה של הכלב עם כיתוב ״הנכד הראשון״.
ייתכן שילדים הם באמת טעם החיים ותמצית קיומנו וכו׳, אבל זו לא הנקודה. הלחץ הבלתי פוסק מצד הסביבה על האינדיבידואל לעשות את הצעד הזה, בין אם הוא מרגיש מוכן ובין אם לא, ובין אם הוא לעולם לא יהיה מוכן - הלחץ הזה לא מובן לי. האם גם אני אגדל להיות ההורים שלי ואציק לילדיי בכל הזדמנות שיביאו כבר צאצאים אל העולם? אני רוצה להאמין שלא, אבל מצד שני כבר היום אני רואה מגמה ברורה בקרב חבריי שכבר הפכו להורים בניסיונם לשכנע עוד ועוד זוגות לחבור אליהם לצד השני, הצד האפל. כנראה שהורות משנה אותך, או שסתם הנטייה האנושית היא לחפש מישהו שיסבול איתך, וכך קורה שחברות שרק לפני שבוע ילדו, כבר מסתכלות עליי בעיניים מצועפות ואומרות ״את לא מבינה מה זה״, תוך שהן מנקות כתמי קיא מהחולצה, ״זו הרגשה שפשוט אי אפשר לתאר״. אבל בכל זאת הן מנסות לתאר אותה, מבלי שנתבקשו, בכל הזדמנות. ואז מוסיפות עם קריצה, ״בקרוב אצלכם?״.
אז כן, בקרוב אצלנו. בקרוב גם אנחנו נסיים את הטרנספורמציה הזאת מזוג נשוי מאושר וחופשי להורים עייפים ורצוצים, מיסיונרים שפועלים בשם עתיד האנושות (ידוע לכל שהמין האנושי בסכנת הכחדה חמורה). בקרוב גם אני, כמו נשים רבות, אצעד ברחבי הקומפלקס, דוחפת עגלה משוכללת שעלותה כעלות שכר דירה חודשי, לבושה טרנינג מהוה ועטויה משקפי שמש גדולות, כדי להסתיר את הכתמים השחורים מתחת לעיניים. או אז אנצל רגע של שקט כדי להתיישב על ספסל, לחייג לאמא, ולהגיד לה את מה שהיא חיכתה כל כך לשמוע כל השנים הללו. ״צדקת אמא״, אני אומר ודמעה הורמונלית קטנה תנצנץ על לחיי, ״זו באמת אהבה שלא חשתי אף פעם, זה משהו אחר״. ומהעבר השני אשמע אותה נאנחת בסיפוק, עוצמת עיניה ומהנהנת קלות. ואז היא תחייך ואני אשמע את זה בקולה, מרחק של אוקיינוס אחת מהשניה, והיא תאמר:
״ותגידי, מה עם אח ליובבי?״
נירית הינה תסריטאית חובבת, כותבת מערכונים מדופלמת וסטנדאפיסטית בפוטנציה.
היא נוהגת לדבר לעצמה ולכתוב למגירה (לפעמים להיפך).
עד כה לא נרשמו תלונות מצד המגירה.
niritalbo@gmail.com
