מה המשותף לג׳יזל בונדשן, מריסה מאייר וקייט מידלטון?

נכון, כולן נשים חזקות, יפהפיות, עשירות ומצליחות. ושלושתן פחות או יותר הרסו את זה בשביל כל השאר. החל מג׳יזל שהצטלמה בביקיני שלושה חודשים אחרי הלידה, גוררת אחריה כותרות כגון ״נשים יקרות , מספיק עם התירוצים. אפשר להיות סקסית גם אחרי לידה״ (ציטוט אמיתי), דרך מריסה מאייר שלאחר לידת תאומות לקחה שבועיים (!) חופשת לידה, אשר גם במהלכה עבדה מהבית (!!), ועד לקייט מידלטון שהתייצבה מול המצלמות רק 10 שעות לאחר הלידה כשהיא מאופרת, מסורקת, מעוקבת (מהמילה עקבים) ומחייכת בביטחון כאילו לא רק לפני רגע היו צריכים לתפור אותה מחדש לצורת אדם.

אתם יכולים להגיד שאני מקנאה, אבל האמת היא שנשים כאלה גורמות לכל שאר הנשים, הנורמליות, הרגילות, אלה שאינן מוקפות 24/7 בעובדים נאמנים שאמונים על בריאותן, להיראות רע.

אבל למה ללכת כל כך רחוק? אם כבר פתחתי את תיבת הפנדורה הזאת וברור לי שאני הולכת לספוג אש (ואולי קצת טיטולים משומשים) אז למה שלא כבר אגיד את זה וזהו:

אני לא מבינה ״לידה טבעית״. פשוט לא מבינה.

החל מהמונח עצמו, שהוא פרדוקס מוחלט. נכון, לידה זה תהליך שמתרחש מעצמו, לרוב, החל מבריאת האדם ועד לימינו, אבל אלא אם כן את מתכננת ללכת לשדה וללדת שם לאור ירח, הרי שרוב הסיכויים שהלידה שלך היא לא בדיוק 100% טבעית. אשמח אם תסבירו לי אחת ולתמיד מדוע לידה ללא אפידורל זוכה להילה כזו של גבורה ואומץ, ואילו טיפול שורש ללא הרדמה זוכה למבטים תמוהים ולאשפוז כפוי? מדוע זה הגיוני להרדים מקומית איזור חתך, כוויה ואפילו הסרת שומה, אבל כשגוף במשקל 3.5 קילו עושה את דרכו מבעד לג׳ניטליה שלך את רוצה להרגיש כל שלב ושלב בתהליך?

מספיק עם התירוצים. אפשר להיות סקסיות גם אחרי לידה. ג'יזל בונדשן

תסלחו לי, נשים אמיצות, אבל אני רוצה אפידורל. הו, כמה שאני רוצה אפידורל. אני רוצה אותו כמה שיותר מהר, כמה שיותר חזק, כמה שפחות טבעי. אני רוצה אותו פולשני ומנחם, אני רוצה להרגיש אותו מפעפע לתוך עמוד השדרה שלי ולוקח איתו את הכאב. למעשה, הייתי שמחה לקבל אפידורל כבר מעכשיו, אולי אפילו עוד מקודם. לאורך כל ההריון. אני לא רואה שום סיבה לסבול כאשר יש לי אלטרנטיבה ואני עוד יותר לא רואה סיבה להלל את הסבל ולהפוך אותו לדבר שיש להתגאות בו. או להתבייש בו, לצורך העניין. ילדת עם אפידורל? אחלה. ילדת בלי? סבבה. אם כי קצת מוזר.

ומכיוון שמחצית מהקוראות כועסות עלי כעת, הרשו לי להרגיז לרגע קט את החצי השני:

הפכתן לאמהות? מזל טוב! עכשיו תתחילו בבקשה להתלונן. תקטרו! תספרו את האמת. לא יקרה שום דבר אם תגידו מילה אחת רעה על הילד או תרמזו באיזשהו אופן שהורות טרייה היא לא 100% אושר עילאי וחדי קרן על קשת בענן. כשאני שואלת אתכן ״נו, אז איך זה להיות אמא?״ אני רוצה לדעת את האמת, את כל האמת. ושום דבר מלבד האמת. אני לא צריכה שתעטפו לי את זה במרשמלו כי אוטוטו אני שם ועדיף שאנמיך ציפיות כבר מעכשיו.

חוץ מזה, להתלונן על שעות השינה, על כאבים, על בכי בלתי פוסק או היסטריה קלה לא הופך אתכן לאמהות פחות טובות, רק לאמהות קצת יותר כנות. רק עכשיו, כשאני בהריון בעצמי, אני מגלה כמה דברים לא ידעתי על הריון כי אף אחת לא מדברת. על כאבים, תחושות, חשקים, מצבי רוח. על טחורים, עצירות, הפרשות. בסדר, אני לא מצפה לנושאי שיחה שכאלה בכל מפגש על קפה עם החברות, אבל כשמדובר בבנות שאני מכירה כבר למעלה מעשור, כאלה שגדלתי איתן, לצידן, אלו שפתחו בפניי את כל נימי נפשן והניחו לי לקחת חלק בעולם שלהן פנימה - קצת מוזר לי שכל זה נעצר כשצריך בסך הכל לבוא ולומר, ״סעמק, נירית, את לא מבינה איזו עצירות ההריון הזה עושה לי״.

אחת החברות הטובות מהארץ נהגה בקביעות לענות לי בדיפלומטיות אימהית ייצוגית בכל פעם ששאלתי אותה איך הטיפול בתינוק והאם קשה לה. היא הייתה עונה ״הוא חמוד אמיתי״ או ״הוא מתוק ממש״, כאילו אני עשויה לחשוב שמא בעיניה הוא מפלצת ביבים לו רק תספר לי כמה היא עייפה. אבל אני כבר קלטתי את הטריק, פיענחתי את הנוסחה. כל מה שצריך לעשות זה לדעת לקרוא בין השורות. וכך הבנתי שלמרות שהוא חמוד, מתוק ומדהים אמיתי,

היא נוהגת לדבר לעצמה ולכתוב למגירה (לפעמים להיפך).

עד כה לא נרשמו תלונות מצד המגירה.

niritalbo@gmail.com