המדינה שבה ארונות קבורה מתפרקים בהלוויה
בקובה המדינה מארגנת את הלוויות האזרחים - אבל ככה זה גם נראה: ארונות בלי מסמרים שמתפרקים באמצע הטקס, אוספי גופות שמגיעים אחרי 7 שעות וקברים משותפים עם עצמות של זרים - כי אין כסף לקבור בנפרד. בדרך לעולם הבא, הקובנים נתקלים בתזכורת אחת אחרונה למתח שבין הכנסייה לקומוניזם
בתור כומר בבית עלמין בקובה, מוטלת בידי מיגל פונס המשימה הקשה לנחם את האבלים - ולהרגיע את כעסם כשארון הקבורה נשבר. חוץ מלנהל את טקסי ההלוויות בבית העלמין הציורי על שם כריסטופר קולומבוס בבירה הוואנה, הכומר בן ה-61 נאלץ גם לעתים קרובות לתת כתף ולהחזיק את ארון המתים כדי למנוע ממנו להישבר בעוד גופת המת בתוכו.
ארונות המתים, העשויים מעץ חלש ונעדרים ידיות, הם דוגמה מוחשית מאוד לאופן שבו שירות הלוויות הציבורי של קובה לא הצליח מעולם להתאושש מעשרות שנים של חוסר אמון בין הכנסייה לבין הממשלה הקומוניסטית.
בקובה הלוויות הן שירות שניתן על-ידי המדינה בלבד, והוא ניתן בחינם. אלא שהיעדר ההשקעה והמחסור בעצים טובים לארונות קבורה, הפכו את העסק הזה לרעוע במיוחד. משפחות שבאות לקבור את יקיריהן מתלוננות שבארונות הקבורה חסרים מסמרים או שהם מכוסים בבגד בלוי. לפעמים זכוכית החלון בארון הקבורה מתרופפת ונופלת על הגופה. "אנשים מתלוננים בפניי", מספר פונס. "הם אומרים 'תראה את זה! אני אומר להם 'אני יודע שזה כואב, אבל מה אנחנו יכולים לעשות?'".
פרטיות אחרי שנתיים: עצמות בכד
הלוויות הן נושא חשוב בקובה בהתחשב באוכלוסייה המזדקנת שלה והרגישויות הדתיות הקיימות בה. מעבר לכנסיות הקולוניאליות ההיסטוריות הרבות שקיימות בקובה, גם מסורות רוחניות אפריקניות הנוגעות לכבוד המת שורדות בה עדיין. אלה מתמזגות בקתוליות שהובאה לקובה על-ידי הכובשים הספרדים לפני מאות שנים. תחת הקומוניזם עברה קובה ימים שבהם הייתה מדינה אתאיסטית מ-1976 ועד לשינוי בחוקה שהפך אותה למדינה חילונית ב-1992. מצבה של הכנסייה השתפר הודות לכך שקובנים רבים החלו לפקוד שוב את הכנסיות בהלוויות, אבל כעת המערכת הציבורית מתקשה להתאים את עצמה.
בדצמבר הגיע הנושא עד לבית המחוקקים של קובה, שם המחוקק אלכסיס לורנטה קרא רשמית לשפר את ההלוויות במימון המדינה. לפי העיתון הממלכתית "גרנמה" הוא הציג רשימה ארוכה של נושאים שהציבור מביע אי שביעות רצון לגביהם, כולל שריפת גופות, פרחים, מזון בטקס האשכבה ומחסור בכלי רכב לנשיאת ארונות הקבורה. לורנטה אומר שמאז השיקו הרשויות תוכנית לתיקון כל כלי הרכב המיועדים לארונות קבורה ולשיפור השירות בבתי לוויות והעץ המשמש לבניית ארונות.
פרט לבני המזל המעטים שלהם חלקות קבר, רוב הקובנים קוברים את יקיריהם בקברים משותפים, יחד עם זרים. אחרי שנתיים מוציאים את שרידי הגופה, וקרובי המשפחה רשאים לקחת את העצמות, לשמור אותן בכד או לאכסן אותן בתיבה. "כשאתה מוציא את הגופה מהקבר, אתה לוקח אותה בקופסה. אז, סוף סוף, יש להם פרטיות", אומר פונס.
גבר קובני בן 70 סיפר לסוכנות הידיעות הצרפתית AFP כיצד הביא למנוחות את אמו בנובמבר האחרון. מחשש לנקמה הוא מבקש להישאר בעילום שם, ואחר כך הוא מספר שחיכה במשך שבע שעות שכלי רכב יבוא לאסוף את הגופה להלוויה. "רצינו לשרוף את הגופה, אבל אמרו לנו שאי אפשר. חייבו אותנו לקבור אותה", הוא אומר.
אנשים עדיין מדברים על האופן שבו התנהלו הדברים לפני המהפכה שבה עלה לשלטון פידל קסטרו ב-1959, בימים שבהם הלוויות
יכלו להיערך באופן אישי, במימון פרטי. פונס אומר כי קובנים רבים רוצים שהמדינה תשפר את השירות, ויהיו מוכנים לשלם סכום כסף מסוים ממשכורותיהם הצנועות כדי לקיים הלוויות ראויות יותר.
קובה, שפותחת באופן הדרגתי את כלכלתה, חידשה בשנה שעברה את יחסיה עם ארה"ב, אבל במדינת האי שבה המשכורת הממוצעת עומדת על 20 דולר בחודש, רק מעטים יכולים לחסוך אלפי דולרים – הסכום הדרוש לרכישת ארון קבורה מיובא או חלקת קבר.
לפנייה לכתב/ת 
