בודהה והבתולה מרים

הנזיר הוויטנאמי טיץ' נאט האן הוא אחד המורים הגדולים ליותר לבודהיזם במערב.
במהלך מסע בסרי-לנקה, נתקל המורה בששה ילדים יחפים. "הם לא היו ילדי שכונת-עוני, אך הם היו ילדי כפר. כשהבטתי בהם ראיתי שהם חלק מן הטבע סביב".
המורה היה לבד על החוף, וכולם רצו לעברו. כיוון שהוויטנאמי אינו דובר את שפת המקום, הוא הסתפק בכך שחיבק את הילדים, והם חיבקו אותו בחזרה.
אך ברגע מסוים הוא נזכר בתפילה הבודהיסטית העתיקה: "אני מוצא מקלט בבודהה". הוא החל לשיר את התפילה, וארבעה מן הילדים עשו כמותו, מוחאים כפיים, מזהים את הטקסט שאולי למדו מפי הוריהם. טיץ' נאט האן הורה בידו לעבר שני הילדים שנותרו בשתיקתם. הם חייכו, אספו את כפות ידיהם ואמרו לו בשפת פאלי העתיקה: "אני מוצא מקלט בבתולה מרים".
מנגינת התפילה היתה זהה. על אותו חוף, באותו אחר-צהריים, טיץ' נאט האן אומר שהוא מצא הרמוניה ושלווה כמותן חווה לעתים רחוקות בלבד.