סינים אטומים עם חושך בעיניים

או קידוש במק'דונלדס

את הכביש המהיר החשוך מחליפים אורותיה של בייג'ינג ואנחנו חולפים ליד תמונתו של מאו טסה-טונג בכיכר טיינאנמן, עוד נסיעה קצרה, והנה, הגענו. רחוב חשוך, שער חלוד נפתח, ואנו סוחבים את המזוודות לתוך חצר של מבנה מכוער - אכסניית המורים, שאנו אמורים לגור בה.

השירותים המעופשים, המיטות הקשיחות, חוסר המזגן (וחום של 38 מעלות) והמיקום אילצו אותנו לכנס ישיבת חירום. הבאנו את כל המאווררים, סגרנו דלתות וחלונות, את מלווינו הותרנו בחוץ והתחלנו להתבכיין. בסוף, בשעה 23:00 בלילה, החלטנו לנסוע לעשות קידוש ב"מק'דונלד'ס". לאחר הקידוש, והצ'יזבורגר שבא אחריו, הגיעה קריאת הטבע, ואני הלכתי לבדוק את השירותים. בית-השימוש היה מדגם "אבו-כביר 2000" - חור ברצפה ללא שטיפה - והוא דחף אותנו במהירות למלון הקרוב, לעשות את צרכינו. בשעה 1:00 בלילה שכרנו ארבעה חדרים באותו המלון, העברנו את המזוודות ואמרנו למלווה, כארים שמו, לחזור בבוקר עם המנהל.

לאחר שהעברנו את הלילה בשינה אחד על השני, התלווינו לכארים לבית הספר, לשם הגיע במהלך ארוחת הבוקר גם מנהל אגודת הידידות, פנג זואוקו, שהתנצל על אי-הנוחות ואמר שסידרו לנו מלון. מלאים באוכל סיני, וברגשות מעורבים, הלכנו לכיתתו של המורה וויליאם ללמוד סינית.

וויליאם התברר כסיני חביב, עם אנגלית טובה במבטא בריטי, והוא לימד אותנו איך אומרים בסינית: "שלום", "תודה", "טוב לפגוש אותך", "שמי...", "אני מישראל", "סין", "ברווז בנוסח בייג'ינג", "כמה זה עולה" ו"יקר לי". אגב, עם ידע בסיסי זה בסינית ועם מחשבון קטן אפשר להסתדר בסין בלי בעיה - חיוך קטן יעזור גם הוא.

לאחר הלימודים, וביקור מעייף ב"עיר האסורה" (מבנים אדומים חד-קומתיים עם שמות ארוכים, שנראים אותו הדבר, וש-38 מעלות היא לא הטמפרטורה המתאימה לבקר בהם) ובפארק "ביי-האי" הגענו למלון "ז'יאן-מן" - אכן, חמישה כוכבים במרכז בייג'ינג, עם חדרים נקיים, טלוויזיה באנגלית ובית-זונות בקומה השנייה. בדרך עברנו גם ליד המאוזוליאום של מאו, רצינו להיכנס, אבל היה סגור ונאלצנו להסתפק בספרוני ציטוטים שלו שנמכרו בקרבת מקום.

שיעורי הסינית התחלפו בסיורים שהפכו לשופינג (דיסקים בשישה שקלים, חולצות של "טומי הילפיגר" ב-20 שקל ונעלי "נייקי" ב-25 שקל), והזמן בבייג'ינג זרם לאט. בסוף אותו השבוע נאלצתי לקנות מזוודה נוספת (40 שקל, לא נורא), כי כמות הבגדים שקניתי עברה כל גבול.

בבייג'ינג התוודענו לעוני הנוראי: משפחות המצטופפות בחדרון קטן ליד המלון המפואר שלנו שגובה חצי משכורת חודשית עבור לילה אחד. כשרצינו לצלם את העוני, לקח אותנו המלווה הצידה וביקש לוותר על הרעיון - האח הגדול במיטבו.

או פטירתו בטרם עת של קרמיט הצפרדע

מבייג'ינג נסענו לטיינטשין, ופגשנו את מנהל אגודת הידידות במקום, החבר יי שי סן. הוא דיבר רוסית בלבד וסיפר באמצעותי לכולם על פגישותיו עם שמעון פרס וארווין אייזנברג בביקורם בסין. איתו הגיע המתורגמן שלנו, מיסטר שו, שמיד קיבל את הכינוי העברי "מר נעל".

לאחר ארוחת צהריים נסענו לתיכון מס' 20. כשחלפנו על פני שער התיכון שמנו לב שמחכות לנו בנות סיניות חינניות בתלבושת אחידה. כשנכנסנו לאולם, גילינו שבשבילנו כינסו את כל בית הספר באמצע החופשה (בתלבושת אחידה, אלא מה). לאחר מחיאות כפיים ארוכות לכולם ביחד ולכל אחד בנפרד, ולאחר נאום המנהל, הגיע החלק האמנותי - שירה סינית, ריקודים טיבטיים ומשחקים מונגוליים.

התלמידים הסיניים אמרו בסינית את מה שהמנהל רצה לשמוע, אך איתנו הם דיברו אנגלית, והבהירו לנו עד כמה מצבה של סין היום גרוע, שהצעירים בורחים ממנה ושלסטודנטים לא יידרש עוד זמן רב עד המהפכה.

באותו ערב הגענו יחד עם הסינים למסעדה המתמחה בפירות ים. על השולחן, בין העוף והברווז, העמידו קערה גדולה עם משהו שנראה ממבט ראשון כמו חתיכות צמח. שאלתי את אחד הסינים מה זה, הוא חיטט במילון האלקטרוני והשיב: "Frog". "זה עם ה"קווא-קווא"?" שאלתי, ונעניתי בחיוב.

לחובבי ה"חבובות" אני מודיע בזאת, בצער רב וביגון כבד, על פטירתו בטרם עת של קרמיט הצפרדע - אכלתי אותו באותו ערב. היה טעים, מתקתק כזה, אבל היו לו יותר מדי עצמות. אה, כן, גם זה היה יום שישי בערב, ולכן לפני הצפרדע עשינו קידוש כהלכה. לכה דודי לקראת כלה, פני הצפרדע נקבלה, או משהו כזה.

טיינטשין היתה פעם מושבה בריטית, וחשבנו שאולי יש בה בית כנסת. כששאלנו את "האח הגדול" שלנו, הוא אמר שאין, אבל הוא יבדוק. ביום למחרת הוא שאל מה זה בית כנסת, ולאחר הסבר קצר אמר שהיה אחד, אבל היום זאת מסעדה. בתקווה למצוא משהו נכנסנו בשערי המסעדה, אך לא מצאנו כלום. רק לובסטרים ענקיים שחו באקווריום בכניסה, והמלצרים נעמדו דום בשורה כשראו את התעודות האדומות של מארחינו.