שתף קטע נבחר

סינים אטומים עם חושך בעיניים

"לחובבי החבובות אני מודיע בזאת על פטירתו בטרם עת של קרמיט הצפרדע - אכלתי אותו ביום שישי בערב. לפני הצפרדע עשינו קידוש כהלכה. לכה דודי לקראת כלה, פני הצפרדע נקבלה"

בייג'ינג טיינטשין צ'נג-דה 

הנחיתה בנמל התעופה של בייג'ינג היתה רכה. רכה כל כך, עד שלא הייתי מרגיש בה אילולא ראיתי על המסך לפניי את פס הנחיתה, שצולם מתא הטייס של המטוס. טיסת "צ'יינה אייר" מהונג קונג לבייג'ינג, מניו יורק האסייתית למוסקבה האסייתית, ואין לכם מושג כמה ששתי ההגדרות הללו נכונות. אנחנו משלחת הנוער הישראלית הראשונה לסין, ואי אפשר שלא להתלהב מכך.
עוברים את ביקורת הדרכונים. לא עוד החיוכים המערביים - סינים אטומים עם חושך בעיניים יושבים מולך ללא כל כוונה לענות ל"Hello", ואפילו ה"ני-האו" הסיני לא זכה לתגובה. שני המלווים, דוברי ערבית עירקית שניהם, פוגשים אותנו במטענים, תעודה אדומה נשלפת והמכס מוותר מיד על העברת מזוודותינו ברנטגן.

בייג'ינג

או קידוש במק'דונלדס

את הכביש המהיר החשוך מחליפים אורותיה של בייג'ינג ואנחנו חולפים ליד תמונתו של מאו טסה-טונג בכיכר טיינאנמן, עוד נסיעה קצרה, והנה, הגענו. רחוב חשוך, שער חלוד נפתח, ואנו סוחבים את המזוודות לתוך חצר של מבנה מכוער - אכסניית המורים, שאנו אמורים לגור בה.

השירותים המעופשים, המיטות הקשיחות, חוסר המזגן (וחום של 38 מעלות) והמיקום אילצו אותנו לכנס ישיבת חירום. הבאנו את כל המאווררים, סגרנו דלתות וחלונות, את מלווינו הותרנו בחוץ והתחלנו להתבכיין. בסוף, בשעה 23:00 בלילה, החלטנו לנסוע לעשות קידוש ב"מק'דונלד'ס". לאחר הקידוש, והצ'יזבורגר שבא אחריו, הגיעה קריאת הטבע, ואני הלכתי לבדוק את השירותים. בית-השימוש היה מדגם "אבו-כביר 2000" - חור ברצפה ללא שטיפה - והוא דחף אותנו במהירות למלון הקרוב, לעשות את צרכינו. בשעה 1:00 בלילה שכרנו ארבעה חדרים באותו המלון, העברנו את המזוודות ואמרנו למלווה, כארים שמו, לחזור בבוקר עם המנהל.

לאחר שהעברנו את הלילה בשינה אחד על השני, התלווינו לכארים לבית הספר, לשם הגיע במהלך ארוחת הבוקר גם מנהל אגודת הידידות, פנג זואוקו, שהתנצל על אי-הנוחות ואמר שסידרו לנו מלון. מלאים באוכל סיני, וברגשות מעורבים, הלכנו לכיתתו של המורה וויליאם ללמוד סינית.

וויליאם התברר כסיני חביב, עם אנגלית טובה במבטא בריטי, והוא לימד אותנו איך אומרים בסינית: "שלום", "תודה", "טוב לפגוש אותך", "שמי...", "אני מישראל", "סין", "ברווז בנוסח בייג'ינג", "כמה זה עולה" ו"יקר לי". אגב, עם ידע בסיסי זה בסינית ועם מחשבון קטן אפשר להסתדר בסין בלי בעיה - חיוך קטן יעזור גם הוא.

לאחר הלימודים, וביקור מעייף ב"עיר האסורה" (מבנים אדומים חד-קומתיים עם שמות ארוכים, שנראים אותו הדבר, וש-38 מעלות היא לא הטמפרטורה המתאימה לבקר בהם) ובפארק "ביי-האי" הגענו למלון "ז'יאן-מן" - אכן, חמישה כוכבים במרכז בייג'ינג, עם חדרים נקיים, טלוויזיה באנגלית ובית-זונות בקומה השנייה. בדרך עברנו גם ליד המאוזוליאום של מאו, רצינו להיכנס, אבל היה סגור ונאלצנו להסתפק בספרוני ציטוטים שלו שנמכרו בקרבת מקום.

שיעורי הסינית התחלפו בסיורים שהפכו לשופינג (דיסקים בשישה שקלים, חולצות של "טומי הילפיגר" ב-20 שקל ונעלי "נייקי" ב-25 שקל), והזמן בבייג'ינג זרם לאט. בסוף אותו השבוע נאלצתי לקנות מזוודה נוספת (40 שקל, לא נורא), כי כמות הבגדים שקניתי עברה כל גבול.

בבייג'ינג התוודענו לעוני הנוראי: משפחות המצטופפות בחדרון קטן ליד המלון המפואר שלנו שגובה חצי משכורת חודשית עבור לילה אחד. כשרצינו לצלם את העוני, לקח אותנו המלווה הצידה וביקש לוותר על הרעיון - האח הגדול במיטבו.

חזור למעלה
טיינטשין

או פטירתו בטרם עת של קרמיט הצפרדע

מבייג'ינג נסענו לטיינטשין, ופגשנו את מנהל אגודת הידידות במקום, החבר יי שי סן. הוא דיבר רוסית בלבד וסיפר באמצעותי לכולם על פגישותיו עם שמעון פרס וארווין אייזנברג בביקורם בסין. איתו הגיע המתורגמן שלנו, מיסטר שו, שמיד קיבל את הכינוי העברי "מר נעל".

לאחר ארוחת צהריים נסענו לתיכון מס' 20. כשחלפנו על פני שער התיכון שמנו לב שמחכות לנו בנות סיניות חינניות בתלבושת אחידה. כשנכנסנו לאולם, גילינו שבשבילנו כינסו את כל בית הספר באמצע החופשה (בתלבושת אחידה, אלא מה). לאחר מחיאות כפיים ארוכות לכולם ביחד ולכל אחד בנפרד, ולאחר נאום המנהל, הגיע החלק האמנותי - שירה סינית, ריקודים טיבטיים ומשחקים מונגוליים.

התלמידים הסיניים אמרו בסינית את מה שהמנהל רצה לשמוע, אך איתנו הם דיברו אנגלית, והבהירו לנו עד כמה מצבה של סין היום גרוע, שהצעירים בורחים ממנה ושלסטודנטים לא יידרש עוד זמן רב עד המהפכה.

באותו ערב הגענו יחד עם הסינים למסעדה המתמחה בפירות ים. על השולחן, בין העוף והברווז, העמידו קערה גדולה עם משהו שנראה ממבט ראשון כמו חתיכות צמח. שאלתי את אחד הסינים מה זה, הוא חיטט במילון האלקטרוני והשיב: "Frog". "זה עם ה"קווא-קווא"?" שאלתי, ונעניתי בחיוב.

לחובבי ה"חבובות" אני מודיע בזאת, בצער רב וביגון כבד, על פטירתו בטרם עת של קרמיט הצפרדע - אכלתי אותו באותו ערב. היה טעים, מתקתק כזה, אבל היו לו יותר מדי עצמות. אה, כן, גם זה היה יום שישי בערב, ולכן לפני הצפרדע עשינו קידוש כהלכה. לכה דודי לקראת כלה, פני הצפרדע נקבלה, או משהו כזה.

טיינטשין היתה פעם מושבה בריטית, וחשבנו שאולי יש בה בית כנסת. כששאלנו את "האח הגדול" שלנו, הוא אמר שאין, אבל הוא יבדוק. ביום למחרת הוא שאל מה זה בית כנסת, ולאחר הסבר קצר אמר שהיה אחד, אבל היום זאת מסעדה. בתקווה למצוא משהו נכנסנו בשערי המסעדה, אך לא מצאנו כלום. רק לובסטרים ענקיים שחו באקווריום בכניסה, והמלצרים נעמדו דום בשורה כשראו את התעודות האדומות של מארחינו.

חזור למעלה
צ'נג-דה

או "תחזירו אותנו לבייג'ינג!"

קרון הרכבת לצ'נג-דה התברר כקרון "ישיבה קשה", כזה שסינים עניים בוחרים בו ונוסעים בו גם כמה ימים לפעמים. המושב הוא מעין ספסל מרופד למחצה, שלמרות קוטנו אמור להכיל שני בני אדם. סינים שלא התקלחו חודש ניסו להתיישב לידנו, אך מלוונו גירש אותם.

כשהרכבת כבר החלה לעשות את דרכה לצ'נג-דה, אמר לי המלווה ברוסית, שזו הפעם הראשונה שהוא נוסע בזוועה כזאת ושהוא באמת מצטער. לאחר מכן הסתלק לכמה דקות, וכשחזר, אמר שסידר לנו את המיטות של הקונדוקטורים. במשך שבע השעות החלפנו אחד את השני על המיטות האלה, וכך הגענו חצי רדומים ב-5:00 בבוקר לצ'נג-דה. נסענו לבית-המלון, וכל מה שאני זוכר הוא שהתעוררתי בבהלה בצהריים, מרעש הרכבת מחוץ לחלון. יצאתי וראיתי קטר משנת תרפפ"ו סוחב קרונות משא. כנראה ככה הם שומרים על אבטלה נמוכה, חשבתי, כי רק בשביל לתחזק את המוצג המוזיאוני הזה צריך 30 פועלים.

בצ'נג-דה טיילנו במקדשים ובארמונות. היינו מטיילים יותר, אך כל טיול מעבר לשעתיים-שלוש גרר קיטורים בנוסח "אני רוצה לאכול!", "אני רוצה לישון!" ואפילו "תחזירו אותנו לבייג'ינג!". לבסוף נענתה הבקשה האחרונה, וחזרנו לבייג'ינג ברכבת אקספרס ממוזגת. שם פגשו אותנו שוב פנג וכארים, ולקחו אותנו למלוננו החדש - משכן הנשיא לשעבר.

כן, כן, לא טעיתי. עד 1949 גר במקום זה נשיא סין הלאומנית, האדון צ'אנג קאי שק, ואז הוא גורש לטייוואן והפך לנשיא שם. הקומוניסטים הפכו את המקום הירוק והיפה לבית הארחה לזרים שמגיעים דרך אגודת הידידות.

בערב ביקשנו מהמלווה שלנו לקחת אותנו לרח' סאן לי טון - ה"שנקין" של בייג'ינג. כששמע כארים את השם, הוא הפך לבן כולו, והודיע חד משמעית "לא!". ביקשנו, ואז הוא רשם לנו על פתקים את השם בסינית והסתלק. אני נשארתי בבית, אבל אלה שכן נסעו, סיפרו שחוץ מפאבים וזונות אין שם כלום.

ביום המחרת, לאחר פנדות חמודות, ושופינג חמוד לא פחות, הגענו אל נמל התעופה. עוד לפני שנתנו לנו בכלל להיכנס, דרשו שנשלם מס נמל בסך 11 דולר (גזלנים!). הביטחוניסטים חיטטו במזוודותינו והמשכנו לצ'ק-אין.

כשהגענו לאולם הנוסעים, והתברר שאין בכל הנמל דיוטי פרי אחד פתוח, הקיפו אותנו ישראלים (האמת, התגעגענו אליהם) ושאלו מאין אנחנו. מעיריית פתח תקווה, עניתי, ושמעתי: "אה, אתם החבר'ה של איציק אוחיון (ראש העיר). שירתי איתו בצבא!" וכן הלאה. לאחר תחקיר מעמיק על איפה היינו, מה עשינו, מה קנינו וכמה כסף בזבזנו, ביקשו מאיתנו לעלות למטוס, וכך עשינו, בשמחה רבה.

ולדי דבוייריס הוא הדובר של בית הספר לשגרירים צעירים ליד פתח תקווה. המשלחת הוזמנה לסין על ידי אגודת הידידות הסינית שאירחה אותה בסוף יולי תחילת אוגוסט 2000.

חזור למעלה
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
בייג`ינג. לאחר ביקור מעייף בעיר האסורה קנינו ספר ציטוטים של היו"ר מאו
טיינטשין. כינסו בשבילנו את כל ביה"ס (בתלבושת אחידה) באמצע החופשה
טיינטשין. לאחר נאום המנהל, הגיע החלק האמנותי - שירה סינית, ריקודים טיבטיים ומשחקים מונגוליים
צ`נג-דה. כל טיול מעבר לשעתיים-שלוש גרר קיטורים בנוסח "אני רוצה לאכול!", "אני רוצה לישון!"
צ`נג-דה. כל מה שאני זוכר הוא שהתעוררתי בבהלה בצהריים, מרעש הרכבת מחוץ לחלון
בייג`ינג. כשהגענו לנמל התעופה, התברר שאין אפילו דיוטי פרי אחד פתוח
מומלצים