הילדים הרעים של הספרות הצרפתית

ספרי שיחות ו"חליפות מכתבים" הם ישויות מעט משונות. בהרבה מקרים אין בהם משקל סגולי כדי להכיל ספר, והשיקול שכונן אותם הוא מסחרי בלבד. כל עוד יש כמות מספקת של אנשים שניתן לארוז להם את המוצר ולשווק להם את הספר הכרוך כבידור עילי, למה לא, בעצם?

אז מי מתכתב? מישל וולבק וברנאר אנרי לוי הם סופרים ואינטלקטואלים. שניהם נחשבים לילדים הרעים של הספרות הצרפתית. וולבק, אחד הסופרים המעניינים של העידן שלנו, נחשב ל"פוסט הומניסט", ופרסם בין היתר את הרומנים "החלקיקים האלמנטריים", "אפשרות של אי" ו"פלטפורמה". לוי, מלבד היותו סופר, פרסם לא מעט מאמרים פילוסופיים, ואף היה מעורב בהפקת סרטים שונים. שני ספרים שלו ראו אור בעברית: "מי רצח את דניאל פרל" ו"צוואת אלוהים". לוי, יהודי כמובן, ביקר לאחרונה בארץ.

נתחיל דווקא מהפגמים: גם לאחר שקוראים את הספר עד תומו לא מבינים מה בדיוק כונן אותו, מתי בדיוק הוא התחיל ומה כמובן גרם לו להסתיים. הוא אמנם בנוי מחליפת מכתבים פינג פונגית נוקשה - פעם וולבק ופעם אנרי לוי, לחילופין. אבל האם סוכנת-יחצ"נית-על תפסה את שניהם בצווארונים המעומלנים והכריחה אותם לתקשר? האם הם עשו זאת על דעת עצמם ורק אחר כך החליטו שחליפת המכתבים ביניהם, או שמא מיילים, ראויה להידפס?  

השאלות הללו הן לא אלמנטריות, וקריטיות לגבי האותנטיות של השיח. אם השניים ידעו שכל מילה שיוצאת

מהם תודפס לכדי ספר, אני נוטה להאמין שלמרות שדיברו מלבם, עצם העובדה כי היו מודעים לכך, השפיעה על כמעט כל מילה שהקלידו. באין מענה לשאלות האקוטיות הללו, צריך להניח אותן בצד, ובכל זאת לנסות להתמקד בתוצאה עצמה.

ניתן לראות בתוצאה מופע נרקיסיסטי-אינפנטילי-פלספני וחסר כל תכלית, בין שני אנשים, מלומדים לעילא - אבל עם אגו שרק מרחבי הרב-יקום יכולים להכיל אותו, ודומה שגם כדור הארץ קטן לממדיו. שניהם סופרים, שניהם אינטלקטואלים, שניהם ילדים רעים של הספרות הצרפתית.  

שניהם מרגישים לא פעם צורך להביע דעה על כל דבר ברומו של עולם - זה יכול להיות כוס תה, עיתונאי לא רלוונטי שפעם כתב המלצה לא מחמיאה על "החלקיקים האלמנטריים" או מקטעי רכילות שגורמים לא פעם לקורא לתהות מדוע שני אנשים מבוססי הישגים, צריכים להיות כה מוטרדים מדעת הקהל. התשובה היא אותו אגו, הצורך להיות נאהב, הרצון בתהילה.

למעשה, דומה שכמות האגו השוצפת את יישותם, בעיקר את זו של וולבק כפי שעולה מהספר, מבלבלת עליהם מעט את דעתם. אבל מצד שני היא חושפת לא מעט סדקים בתדמית שהם כה עמלים לייצר. וולבק מדבר על הרצון להיות שנוא, וסותר לא מעט דברים שהוא אמר בעבר. למשל כשהוא כותב: "יש בי כמיהה גוברת והולכת לאהבה, פשוט להיות נאהב על ידי כולם, כמו שקורה לספורטאים וזמרים. לחדור לתוך מרחב קסום, נקי מאצבעות מאשימות, מתכסיסים מלוכלכים, מוויכוחים. והכמיהה ממשיכה להתקיים ועלי להודות שהיא מתמידה עד עצם הרגע הזה".

האם כל מה שמישל וולבק מחפש בחייו ובכתיבתו זה רק אהבה? האם מדובר בתרגיל יחצ"ני מבריק או שזה אחד מהוידויים הכנים והמרגשים ביותר שהוא השמיע אי פעם? אותו קו ניכר ממש בפתיחת הספר: "איני רוצה להיות נאהב למרות הנורא שבי, אלא בגלל הנורא שבי. ארחיק לכת ואומר שאני רוצה שהנורא שבי יהיה מה שאנשים הכי אוהבים בי".

ברנאר אנרי לוי. בין תהילה לתלונות(צילום: איציק אדרי)

לאט ההצהרה הכנה והכמעט קיטשית של וולבק הולכת ומתערערת, עד שלא ממש ברור מה הוא בדיוק רוצה. כשהוא מקבל אהבה הוא שולף קוצים כמו קיפוד, אבל אולי זו בעצם הטרגדיה הרגשית-פסיכולוגית הגדולה שלו: תרעיפו עלי אהבה, אמשיך לנשוך אתכם - זה ההסכם הבלתי כתוב בינו לבין הקורא. את האהבה וההערצה שלכם אני הופך לאנרגיה אופנסיבית תמידית, אבל היא בדיוק מה שמזין אותה, אם תפסיקו לרגע להעריץ אותי, אבול כמו רקפת חנוקה.

מעניין לציין בהקשר זה שהשניים, כפי שכותרת הספר מעידה, תופסים את עצמם כאויבי הציבור

ומתבכיינים על האומללות שהתפקיד ייעד להם. הממד הזה פחות אמין ואותנטי בהקשר של הספר. הם נהנים מכל רגע, הם לא היו - לשמץ של מאית שנייה - מעזים להיות משהו אחר או מישהו אחר, אבל די ברור שהם לא בדיוק "אויבי הציבור".

לעתים נדמה שדווקא להיפך, הם כלבי המחמד האינטלקטואלים שלו, ובמובן מסוים הם הדינוזאורים האחרונים של האינטלקט, כשייר תרבותי שהצליח לצאת מכתליה השנהביים של האקדמיה, ולהיות רלוונטיים באזורי שיח גדולים ופופולריים יותר.

אחד מהניסוחים מעוררי השראה של לוי על מהות הכתיבה הולך כך: "אני מאמין שתמצית הספר אינה להיות עצמך, למצוא את עצמך, לגעת באמת שלך, בצללים שלך, בילד הנצחי שבך ושאר הבלים מסוג זה, אלא להשתנות, להפוך לאדם אחר מזה שהיית קודם." ברגע מוגדר ומדויק נוסף הוא כותב: "יש יהודים שסובלים; אני יהודי שנלחם. יש יהודים שחיים את היהדות שלהם כמסע אל קצה הנטישות והלילה; אני יהודי מאושר". בוא אנרי, ספר לנו איך אתה עושה את זה, אל תשאיר זאת כסיסמה. מה הסוד שלך?

הרגעים הכנים הללו, אלו המבצבצים מבין גלי הכבידה של הדעתנות המתמדת, בהחלט מרכיבים את המשקל הסגולי, ובסופו של דבר מצדיקים את הספר המודפס. לעתים הם מופיעים בצורת וידוי שמיד נבהל מנוכחותו וסותר את עצמו, לעתים הם קצרים ומדויקים. הם גם מה שגורם לתהיה אם בכל זאת מה שכונן את ה"חליפה" הזו לא היה טבעי ואותנטי.

בסופו של דבר, ישנן דרכים רבות להתייחס לספר הזה, וזו אולי שאלה של בחירה. אבל רצוי לעצור ולחשוב האם אנחנו מכירים שני אנשים החיים כיום בעולם שלנו שמדברים בצורה כזו, שמתקשרים כך, שאלו המיילים שלהם? אותנטיים או לא אותנטיים, יש כאן יישות טקסטואלית מרתקת שעתידה להיכחד, וגם אם לפעמים הכנות שלה מעלה חשד, ובמידה רבה של צדק, היא עדיין מרגישה כמו טקסט שצריך להיאחז בו לפני שהוא מתאדה לחלוטין.

"אויבי הציבור", מישל וולבק, ברנאר אנרי לוי, מצרפתית: רמה איילון, בבל, 287 עמ'.