321 פצועים מטרור: "מביטה לאחור, סובלת מסיוטים"

לפני ארבעה חודשים נהג מחבל במהירות לתוך תחנת אוטובוס ליד קיבוץ גן שמואל ודרס את החיילת אוראל עוזרי (21). כששכבה על הקרקע, הוא עלה עליה שוב עם מכוניתו. לאחר הפיגוע פונתה אוראל לבית החולים הלל יפה בחדרה, ואחרי כמה שעות הוחלט להעביר אותה לטיפול נמרץ בבית החולים תל־השומר. 13 ימים היא שכבה שם ללא הכרה, ובמשך ימים ארוכים נלחמו הרופאים על חייה של הצעירה עד שניצחו, אבל הדרך להחלמה עוד ארוכה.

אוראל עוזרי. מתאוששת(צילום: דנה קופל)

עוזרי עם אייל גולן. "שר לי את השיר לוחמת"(צילום: באדיבות המשפחה)

פיגוע הדקירה והדריסה בגן שמואל(צילום: רויטרס)

כבר כמה חודשים נמצאת עוזרי בבית החולים השיקומי בתל השומר. "הרגל עדיין כואבת לי ואני צפויה להישאר בבית החולים עוד לא מעט זמן כדי לעבור שיקום. עברתי הרבה ניתוחים, אני מתמודדת עם פציעה קשה וזו לא התמודדות קלה", היא מספרת מחדרה בבית החולים. "כל האנשים מסביבי חזרו לשגרה שלהם, עדיין מגיעים חברים ומבקרים אבל פחות, וזה טבעי". לדבריה, היעד שלה הוא לעמוד על שתי הרגליים ולצעוד החוצה מבית החולים.

הוריה של עוזרי עומדים לצידה כל הזמן. "הם לא עוזבים אותי אף פעם, גם כשזרם הביקורים נחלש, הם העתיקו את כל החיים שלהם לפה. הם עוזרים לי בכל הפעולות היומיומיות ואפילו ישנים בבית החולים", מספרת עוזרי. במסגרת השיקום עוברת עוזרי טיפולים אינטנסיביים - פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ונפגשת עם פסיכולוגים. בשאר הזמן היא צופה בטלוויזיה, קוראת ואפילו כותבת ספר. "אני כותבת על בחורה שנחטפה ואני מאמינה שהמצב שאני נמצאת בו ישפיע על הכתיבה שלי ועיצוב הדמויות בספר".

לפני כמה שבועות נכונה לה הפתעה - הזמר אייל גולן הגיעה לחדרה בבית החולים. "פתאום הוא נכנס בדלת והתרגשתי בטירוף. אני עדין לא מעכלת שהוא שר לי", היא נזכרת. "מבחינתי זו הגשמת חלום כשהוא שר לי את השיר 'לוחמת'". 

"לא משהו שאפשר לשכוח"

ליאם יוטקו בת ה-13 מקריית גת נפצעה באורח בינוני כשמחבל עם סכין רדף אחרי אנשים ברחוב ראשי בעיר, ודקר ארבעה. רק כשלושה וחצי חודשים אחרי הפיגוע היא העזה לחזור למקום הפיגוע בפעם הראשונה מאז.

פיגוע הדקירה בקריית גת, שבמהלכו נפצעה יוטקו(צילום: דוברות מד"א)

כאשר יוטקו ניסתה לשחזר את מה שקרה, הזיכרונות הקשים צפו: "יצאתי בסביבות 18:30 בערב להליכה עם חבר, ראינו מישהו חשוד והתחלנו ללכת מהר יותר. המחבל הוציא סכין והתחיל לרדוף אחרינו, הוא דקר אותי ארבע פעמים – בגב, ברגל ובבטן. הוא המשיך לרדוף אחרי חבר שלי אבל לא הצליח לתפוס אותו. אני נשארתי בהכרה, התיישבתי על הרצפה, וקשרתי לעצמי צעיף כדי להפסיק את הדם. התקשרתי למשטרה, ואז הטלפון כבה כי נגמרה הסוללה. מישהו נתן לי את הטלפון שלו, התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שדקרו אותי. אבא שלי והאחים שלי הגיעו, ואחריהם האמבולנס. הייתי מאושפזת חמישה ימים בבית החולים".

יוטקו מספרת כי מצבה הפיזי השתפר מאוד מאז הפיגוע, למרות שמדי פעם עדיין כואב לה הגב והיא נמצאת בטיפולים רפואיים ובדיקות. הקושי הנפשי, לעומת זאת, לא עובר. "אני כמעט לא יוצאת מהבית בכלל. גם לבית הספר, מרחק של חמש דקות הליכה, אני נוסעת רק באוטו. כשאני יוצאת, זה רק עם אחי, כי יש לו נשק, ואני כל הזמן מסתכלת אחורה, לראות שאין אף אחד. אני כל הזמן חושבת על מה שקרה. זה עולה פתאום באמצע שיעור, או עם חברים. אני גם מרגישה שהפכתי להיות שונה מהם, כי אני מפחדת להצטרף אליהם כשהם יוצאים. אני מאמינה שאני אזכור את זה כל החיים ותמיד יהיה בי פחד. זה לא משהו שאפשר לשכוח".

"איבדתי את תחושת הביטחון"

ברוריה שנהב (21), סטודנטית מהמכללה באריאל, נפצעה בפיגוע הדריסה בצומת תפוח בנובמבר האחרון. מחבל פלסטיני שעט לעבר הטרמפיאדה שבה עמדה ודרס שלושה נערים. כוח מג"ב ביצע לעברו ירי שממנו נפצעה שנהב.

שנהב ליד המקום שבו נפצעה. "זו תחושה ופחד שקשה לתאר"(צילום: אלי מנדלבאום)

פיגוע הדריסה בצומת תפוח, בחודש נובמבר האחרון

היום, אחרי כמעט שלושה חודשים, חייה השתנו לגמרי. "נכנסתי לסטטיסטיקה, עברתי פיגוע וזה דבר מחריד ונורא. אני זוכרת לילות שלמים ללא שינה, תחושה קשה של חוסר ביטחון אפילו לצאת להסתובב", אומרת שנהב. "כחלק מהליך הריפוי נפגשתי עם פסיכולוג כדי לנסות ולעכל את מה שעבר עליי. זו תחושה ופחד שקשה לתאר. כל פעם שאני עומדת בתחנה או בפקק אני חוששת שזה יכול להיות, הרי גם המחבל שדרס אותי החליט כנראה שהוא מבצע את זה זמן קצר לפני כן. הכול עניין של שניות, לכן יש פחד ממש קשה".

שנהב, במקור מהיישוב תלמים בדרום, לומדת באוניברסיטה באריאל ומתגוררת במעונות ביישוב יצהר. "אחרי המקרה ההורים ממש דאגו והיו מחשבות לעזוב את המקום, אבל אם מסתכלים מבינים שזה קורה בכל מקום – ירושלים, תל אביב, חיפה, ובאר שבע. זה גל טרור שמשתולל בכל הארץ. אנשים נשארים פצועים, זה משהו שלא יחלוף וילווה אותי כל החיים. אני מתחילה להשתקם ולנסות לנהל אורח חיים נורמלי, אבל זה תהליך שלוקח המון זמן והכי חשוב בו זו תחושת הביטחון שאבדה כאן להמון אנשים".

"הנפש שלי מתייסרת"

רחל איזנקוט (80) נפצעה באורח קשה בחודש נובמבר האחרון בפיגוע דקירה בצומת הרחובות הרצל ותרמ"ב בראשון לציון. אחרי עשרה ימי אשפוז בבית החולים אסף הרופא היא עברה לשיקום ארוך בבית החולים השיקומי שמואל הרופא, ולפני כחודש וחצי שבה לביתה.

איזנקוט נפצעה כששבה מביקור אצל אחיה ברחובות. כשירדה מהאוטובוס, מחבל שהגיח מאחור דקר אותה. "אחותי נכנסה לסופר-פארם ואני המשכתי לתחנת האוטובוס כדי לנסוע הביתה. פתאום הרגשתי דקירה בגב עם כאב מאוד חד מעל למותן ונפלתי למדרכה. ידעתי שזה פיגוע והפעם אני זאת שנפגעה". בסרטון מצלמות האבטחה שפורסם שעות לאחר הפיגוע, נראתה איזנקוט הפצועה שוכבת על הרצפה ואנשים מדלגים מעליה בניסיון ללכוד את המחבל.

"עדיין לא חזרתי לעצמי לגמרי ואני בספק אם אחזור להיות מי שהייתי", סיפרה איזנקוט השבוע ."אני סובלת עדיין מכאבים ברגל ומתקשה מאוד בהליכה, אפילו להתכופף אני לא יכולה. יש לי עכשיו מטפלת צמודה ובלעדיה אני לא יכולה לעשות שום דבר. רק לאחרונה אושר לסלול לי שביל כדי שאוכל לצאת מהבית עם ההליכון" היא מספרת. "פעם הייתי עצמאית, עשיתי הכול לבד, עכשיו אני מוגבלת מאוד".  

איזנקוט. "לא רואה חדשות, רק שומעת מוזיקה"

איזקוט סבורה שהשיקום הנפשי הוא קשה יותר מהפיזי "עד עכשיו יש לי מחשבות וסיוטים ואני לוקחת כדורי הרגעה. הנפש שלי לא חזרה לעצמה. אני נזכרת כל הזמן באותם רגעים שהמחבל תקף אותי. אני שואלת את עצמי הרבה פעמים - איך זה שנשארתי בחיים? למה המחבל דקר דווקא אותי? מה עשיתי שזה הגורל שנגזר עלי? מה היה קורה אם היית מתה? המחשבות האלו לא עוזבות אותי וזה לא פשוט בכלל. פיזית אני נראית כמעט אותו הדבר, אבל הנפש שלי מתייסרת".

הנכדים והילדים של איזנקוט מגיעים לבקר אותה לעיתים דחופות יותר ולהתעניין בשלומה. "הם באים מתי שיש להם זמן ועוזרים לי בעבודות הבית ובקניות. קיבלתי יחס נפלא מהרופאים שטיפלו בי וזו ההזדמנות להגיד לכולם תודה רבה".

איזנקוט מספרת שמאז שנפצעה בפיגוע היא לא מסוגלת לצפות בחדשות. "אני לא יכולה לראות את זה. כשהייתי מאושפזת בשמואל הרופא הייתה לכל אחד טלוויזיה מעל המיטה, אבל השארתי אותה כבויה. בבית אני מדליקה רק ערוץ 24, אני שומעת מוסיקה וזהו. כואב לי הלב על כל הצעירים שנהרגים ונפצעים ואני לא מסוגלת לראות את זה. אני יכולה להבין עם מה הנפגעים האלה צריכים להתמודד".