"אלה היו הימים הכי יפים שלי. רוח האדם במרומים. רוח האדם גואה"

אני עייפה. כל הזמן מטלות, ואני רק במחצית הדרך. עוד ועוד, ומה שאני באמת רוצה זה להתבטל. טוב. זהו. מעלש.

כבר הספקתי להקליט הבוקר שיר למופע של קיבוץ דגניה ב'. דגניה ב' זכו בשלושה בני אפיקים שמהווים עכשיו את החוליה הפעילה בנושא התרבות בקיבוץ: אסף ענברי ("הביתה"), הווטרינר ניר אלפרט ואפרת לויטן.

הייתי כבר במכולת הבוקר, עשיתי קומפרס לעין של הכלב שלי וגם הצטערתי על שיח אחד נהדר שאני מפחדת מאוד שהוא החליט לגמור. שטפתי את הכלים בכיור והתאמצתי לשבת ולחשוב מה להגיד לך היום. זה מעיק, בעיקר כי אני יודעת שהרבה כבר פלטתי, ולפניי עוד הרבה לפלוט. אין ישע.

הבטחתי להגיד לך למה הימים היפים ביותר שלי היו כשהיינו הכשרת הצופים, בטרום גיוס לפלמ"ח, בקיבוץ שריד. אנשי פלמ"ח הוכשרו בעשרות קיבוצים. אלה היו ימים של פריחה. רוח האדם במרומים. רוח האדם גואה.

יצאנו לעצמאות. פרצנו לעצמאות אישית. אנחנו אוטוטו בפלמ"ח. אנחנו מגשימים בימים של מדינה בהתהוות. יש תכלית ליום שלך. זאת תחושה נפלאה.

ועוד דבר בעצמאות הזאת: היחסים בין בנים לבנות. הקירבה, הזימון, ההתהוות החברתית.

אני עובדת בגן הירק. אני שותלת, עודרת, מנכשת. כל מה שצריך. יום אחד, איש הקיבוץ שעבד בשדה סמוך נתן לידיי את המחרשה, שאני אצעד בעקבות הפִּרְדָה ואחרוש תלם. אני מנהלת אותה. זה שיא שלא גווע. הוא צעד ליד הפִּרְדָה, שלא תסטה, ואני מחזיקה בידי את המחרשה, והסכין פולחת, ואני חורשת. כמו החלוצים מפריחי השממה. החוויה הזו לא נמחית. הניסיון הזה, האחיזה במחרשה, זה הזניק את כל פרק הבגרות הזה. אחרי זה עמדתי אחרת על הרגליים.

חיינו בקיבוץ שריד היו טרום התחלה, אבל השנתיים שההכשרה שלנו עברה היו בקיבוץ אפיקים. כל אורח החיים שעכשיו התאמצתי לתאר לך, התקיים למעשה שם.

בימי שישי, בקיבוץ אפיקים , התרחשה ההורה שעוד לא טעמתי כמותה באף מסגרת אחרת. באפיקים היו חמש חברות נוער: שתיים של ילדי טהרן, חבורה אחת של אנשי ההגנה מבית הערבה, חבורה אחת של נוער בוכנוולד (שבאו ממחנה הריכוז שם) ועוד חבורה גלילית. אני סומרת עכשיו כשאני נזכרת בהורה הזו. יחד עם כל בני המשק וחברי המשק. ההורה הזו, של אפיקים בימי שישי בערב, לא תישכח.

נעמי וחברתה יונה בהכשרה באפיקים. "אנחנו מגשימים בימים של מדינה בהתהוות"