שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "שמח שהמצלמה לא תיעדה את הנשימה האחרונה של אמא"

    במשך שנתיים צילם סילבן ביגלאייזן את אמו הקשישה על ערש דווי אבל כמה ימים לפני מותה, החליט דווקא לכבות את המצלמה. סרטו "עד קצה הזריחה" מתעד את הרגעים האינטימיים העצובים והמשעשעים עם האם. "למדתי איך לקבל את הזיקנה, וכמה עוצמות יש בה". הערות הבמאי

    בקיץ 2011 כשהרופא הודיע לסילבן ביגלאייזן על מצבה המידרדר של אמו הקשישה, הוא לקח את המצלמה שלו, טס לבלגיה מולדתו והתייצב בביתה באנטוורפן כדי ללוות אותה בימיה האחרונים. אלא שהימים, הפכו לשבועות, והשבועות לחודשים. פתאום הבן הנאמן שלא מש ממיטת אמו, מצא עצמו מצלם שעות על גבי שעות של חומרים. ככל שעבר הזמן הוא כבר הבין שיש לו סרט ביד. אחרי שאמו הלכה לעולמה בקיץ 2013 כשהיא בת 95, נותרו הרגעים האינטימיים העצובים והמשעשעים ב"עד קצה הזריחה" כמצבה מרגשת עבורה.   

     

    "עד קצה הזריחה", שזכה בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב אשתקד, מביא למסך תיעוד אינטימי של אם ובנה ברגעים האחרונים שנותר להם לבלות ביחד. ביגלאייזן מדגיש כי אין מדובר ביצירה על המוות, אלא על החיים. "זה סרט שמתמודד עם החיים, כי זה היה רצון של השחקנית הראשית אמא שלי", הוא אומר למדור הערות הבמאי, ומספר כיצד העורכת שלו ז'ואל אלכסיס שינתה את גישתו ופתחה לו צוהר אל קרנות הקולנוע שהסכימו לתמוך בסרט, לאחר שאיפיין אותו מחדש ויצר לו פרומו משובב נפש וחיוני, במקום קודמו המדכדך שלא עבד".

     

    במאים נוספים מספרים על סרטיהם ב-ynet:

     

    "זה סרט מאוד אישי על מערכת היחסים ביני לבין אמא שלי", מתוודה הבמאי, "אני חושב שלמדתי במסע הזה שהמשיך שנתיים המון דברים - איך לקבל אותה, איך לקבל את הזיקנה, איך לקבל את המוות כחלק מהחיים, ודרך זה לגלות כמה עוצמות יש בזיקנה. כמה עוצמות יכולות להיות בין שני אנשים, שאחד הוא לקראת הסוף והשני עוד באמצע הדרך, ודברים מדהימים קרו. ואני חושב שהסרט משקף את הרגעים האלו".

     

    סילבן ביגלאייזן ואמו. עם מצלמה וגיטרה ()
    סילבן ביגלאייזן ואמו. עם מצלמה וגיטרה
     

    ביגלאייזן מספר כי שהה יום יום לצד אמו, ראיין אותה, השתעשע עמה, שר לה ושר איתה - והכל עם מצלמה ביד אחת, וגיטרה ביד השנייה. כך במשך חודשים רבים, אולם בשלב מסויים כשמצבה של האם החל להידרדר, ניצבה בפניו דילמה - האם להמשיך ולצלם עד הסוף המר, או לחילופין לעשות קאט, לכבות את המצלמה, ולהשיל מעליו את תפקיד הבמאי לטובת זה של הבן. בסופו של דבר הצילומים הופסקו ימים ספורים לפני בוא המוות.

     

    "ארבעת הימים האחרונים היו לא קלים בכלל, כי שם היא באמת הלכה לעולמה", נזכר ביגלאייזן, "החלטתי לא להפעיל את המצלמה, כי הבנתי שאני הולך לחוש ולחוות משהו מאוד חזק מבחינה רגשית ורוחנית, שמרתי לעצמי את הזכות לרגעים מאוד אינטימיים. וזה לא פגע בסרט. להיפך - אני חושב שזה הופך אותו ליותר חזק. כי אז אנחנו שומרים על הגבולות, גם של הטעם הטוב, גם את הזכות הזאת לחוות משהו מאוד אינטימי, ולשמור את זה לעצמנו".

     

    ההחלטה להפסיק לצלם גובשה בינו לבין עצמו: "הבמאי שבי אמר 'תשמע סילבן, תעשה משהו מה שנכון לך, ואני מכבד את זה', ואני אמרתי לבמאי: 'תודה, את שלך עשית, ואני רוצה להישאר בחוויה מאוד רגשית. להיות ליד אדם ולהרגיש את הנשימה האחרונה. וואו, זה משהו מדהים. זה משהו מאוד חזק. אני עד היום עוד לא קולט. ואני כל כך שמח שהמצלמה לא תיעדה את זה. אני חושב שזו דילמה של במאי - מתי להגיד עד פה".

     

    איך התנהל ביגלאייזן מול אמו לאורך התקופה - כבן וכבמאי, ואיך עושים את ההפרדה? מה היו הערות הבימוי של האם תוך כדי שהיא מצולמת? וכיצד מאווררים סרט שמצולם רובו ככולו בחדר קטן ודחוס? צפו בכתבת הערות הבמאי עם סילבן ביגלאייזן על סרטו "עד קצה הזריחה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים