כששי פגשה את שי: הקפטניות מדברות

רציתי ללבוש את השמלה הפרחונית שלי, כזו שתתאים לאודם הבהיר שמרחתי על השפתיים בבוקר. חשבתי לעצמי שאם כבר יום האישה, אז אתלבש חגיגי. גם השמש הזו של תחילת מארס, ששלחה קרניים חמימות מבעד לחלון החדר שלי, עשתה לי חשק להתלבש קצר. אבל אז נזכרתי שקבעתי עם הבנות בתל-אביב, וידעתי שאין שום סיכוי בעולם שאני מוותרת על פיסת החניה הנדירה שמצאתי בלילה שלפני בתום 40 דקות של שוטטות.

אז לבשתי מכנסיים, לקחתי את האופניים והתחלתי לרכוב לעבר הספורטק. בעודי מדוושת לאורך גדות הירקון, אגלי זיעה החלו להצטבר לי על המצח, ולא יכולתי לחדול מלחשוב שאני חייבת לחזור לכושר. ניסיתי גם להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבכלל נגעתי בכדור, ולא באחד שנבעט לעברי בשוגג בעודי עומדת על הקווים בבלומפילד. הרי תיכף אפגוש את קפטניות נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל. יש הסתברות גבוהה שבשלב מסוים הראיון יהפוך לדו-קרב בעיטות לשער או לתחרות מלכת הסלים, ולא בא לי להיות מביכה או לשבור משהו.

כשהגעתי, נשכבתי על המדשאה שמשמאל לקיר הטיפוס, ואז נזכרתי שזה היה בכיתה ו', כששיחקתי בקבוצת הכדוריד של בית הספר היסודי. הייתי גרועה, אבל אהבתי את זה כל כך, ולא הצלחתי להיזכר מתי או למה בכלל עזבתי.

שי שדה, קפטנית נבחרת כדורגל הנשים של ישראל, התקדמה לכיווני. היא הייתה לבושה במדים הכחולים-לבנים ולא הפסיקה לשחק בכדור. נופפתי אליה, היא החזירה חיוך, אבל אז נעצרה לצד אחד המגרשים לצפות בחבורת גברים בחולצות סוף מסלול משחקים כדורגל. היא בחנה אותם מספר דקות והצטרפה אליי לדשא. "ברור שהם חובבנים", סיננה.

כמה רגעים אחר כך הצטרפה אלינו שי דורון, קפטנית נבחרת כדורסל הנשים, והתחלנו. לא לפני שהבנות ציינו שהן מעדיפות להישאר במשקפי שמש. אני, שדאגתי לטשטש במקצועיות את המחסור החמור בשעות שינה שבולט לי תמיד מתחת לעיניים, לא יכולתי לסרב להן. ביני לבין עצמי חשבתי כמה מדהים שבנות תמיד תישארנה בנות, גם במדים המיוזעים והסניקרס.

הרגל לא נכנסת בנעל של בלט

בהמשך למחשבות שליוו אותי בדרך לפארק, שאלתי אותן מה גרם להן להתאהב בכדור. "הרגל שלי בחיים לא תיכנס לנעל של בלט", צחקה דורון. "מגיל צעיר אני משחקת כל ספורט אפשרי. כשהגעתי לרמה"ש, המאמנת שלי, גלית מוסאי, ראתה בי משהו שאני לא ראיתי. היא השקיעה בי ואני התחלתי ליהנות מהקבוצתיות, מלעשות ספורט ביחד. ראיתי שאני גם מצליחה, אז המשכתי". שדה אמרה: "האמת שאני בכלל התחלתי בכדורסל. תמיד הייתי טום-בוי. בשלב מסוים הבנתי שאני לא בגובה ולא ממש מסתדרת עם הידיים, אז עברתי לכדורגל".

עניין אותי מאוד לדעת איך הסביבה הקרובה קיבלה את העובדה שבחרו בתחום "גברי" דווקא. הדגשתי את המירכאות, כי כל עוד תורם זרע לא נחשב מקצוע ב-ת' כשמשחקים ארץ-עיר, אין דבר כזה תחום שהוא גברי בלבד.

הקפטניות. שי דורון ושי שדה(צילום: עוז מועלם)

דורון הייתה מופתעת. "גדלתי ברמה"ש, מקום שכדורסל הנשים חזק בו מאוד ויש הרבה תמיכה", השיבה. "ההורים שלי מעולם לא פיספסו משחקים, לא בארץ ולא בחו"ל. בחיים לא גרמו לי להרגיש פחות נשית כי אני משחקת כדורסל".

אצל שדה, לעומתה, השאלה נגעה בנקודה רגישה. "בילדות שלי היה ממש קשה", סיפרה. "עשו עליי חרם, הרגיז אותם שאני יותר טובה מהבנים. היום זה אחרת, הענף התפתח. גם הטייטל 'קפטן נבחרת ישראל' עושה לאנשים משהו. זה לא מה שהיה פעם".

שאלתי מה המסר שלהן לנערות צעירות, שאולי חוששות לעסוק בתחום. "אם זה החלום ויש תשוקה, זה כל מה שחשוב. הרבה יותר מכסף ותהילה", אמרה שדה. דורון הסכימה והוסיפה ש"ספורט נותן המון לחיים, גם אם בסוף לא הופכים למקצוענים. ביטחון עצמי, יכולת מנהיגות, עבודת צוות. הספורט גורם לי להרגיש שאני יכולה לעשות הכל".

ביקשתי מהן לדבר על הקבוצות שלהן, על הליגות, האווירה, הרמה, הקהל והשכר, ובשלב מסוים השיחה הפכה קולחת במיוחד. הן סיפרו אחת לשנייה על החוויות שלהן כשחקניות בחו"ל ועל ההבדלים העצומים לעומת ישראל. "מכללות זה חוויה, עולם אחר", אמרה שדה. דורון אישרה כשסיפרה על חוויותיה ממכללת מרילנד בארה"ב, החל מהדברים הקטנים כמו ביגוד ופינוקים ועד קבוצות שמחזיקות מטוסים פרטיים. "עשרים אלף איש בכל משחק, אין דבר כזה שלא יהיה סיקור בעיתון בבוקר למחרת", אמרה.

"משחקת כל ספורט אפשרי". שי דורון(צילום: טל שחר)

שדה הוסיפה: "שיחקתי בקבוצה באיזה חור באיסלנד. כל משחק היו לנו שש שעות נסיעה לפחות. הקולג' שלי באוהיו נראה כמו פרבר של עפולה, ובכל זאת אחרי ניצחונות אנשים היו עוברים לידי, אומרים לי שלום ומפרגנים על המשחק. הייתי מסתובבת שם כמו קינג".

רבע יציע ביום טוב

מהר מאוד הן העלו את השאלה המעניינת ביותר: למה ספורט נשים לא פופולרי כמו זה של הגברים. כדורגל הוא הרי הספורט הפופולרי בישראל ובעולם. כשהוא משוחק על-ידי גברים, הוא ממלא אצטדיוני ענק, המשכורות שמנות והספונסרים עומדים בתור. ואילו הנשים צריכות להחזיק משרה נוספת מהצד ובקושי מצליחות למלא רבע יציע, אפילו כשהכרטיסים בחינם.

"כששיחקתי באירופה", שיתפה שדה, "ראיתי שכדורגל הנשים הוא חלק בלתי נפרד מהמועדונים. בברצלונה, למשל, הנשים משתמשות באקדמיה של המועדון, וזה הכי טבעי". היא התלהטה: "בארץ אני רואה אמהות שמפחדות לשלוח את הבנות שלהן לכדורגל. לא מזמן הוזמנתי להרצות בבית-ספר בפתח-תקווה, ומיד כשראו אותי הבנים אמרו שאני בטח לא יודעת לתת פס.

זה משהו בתרבות, אין לי ספק. הנה, היום בערב", היא המשיכה, "יש לנו משחק – מקום ראשון נגד מקום שני. משחק ברמה הכי גבוהה. אם יבואו אפילו 40 איש, אני אגיד 'וואו'. אנחנו מנסות לא להתעסק בזה, אנחנו באות מאהבה לספורט ולא מחפשות תהילה, אבל זה מבאס".

דורון צחקה בתסכול: "אני לא יודעת איך הגענו למצב הגרוע שאנחנו נמצאים בו היום מבחינת קהל. בשנה שעברה, כשהיינו ביורוקאפ, מילאנו אולם שלם. זו ההוכחה שיש פוטנציאל בכדורסל נשים, צריך רק לממש אותו". היא סיפרה שלפעמים הקהל זועם על מחירי הכרטיסים, גם כשהם עולים רק עשרה שקלים. ואז הוסיפה, חצי בצחוק חצי בעצב, שבאחד המשחקים שלהם הכניסה הייתה חינם ואנשים התלוננו על עלות החנייה. השביתה בליגה, שפרצה אחרי שהמפגש הזה התקיים, רק ממחישה את דבריה.

דיברנו על איך אפשר לשנות את המצב, אם בכלל. איך לשפר את התדמית של שחקניות כדורגל וכדורסל, לשווק את המשחקים, להביא קהל למגרשים, להפוך את ספורט הנשים לנוצץ ומושך יותר. דורון הציעה לשדה, בצחוק ובהמשך ישיר לשיח על הפערים הכספיים העצומים בין הנשים לגברים, שכדורגלנים יתרמו אחוז אחד מהמשכורת שלהם לקידום כדורגל הנשים.

אנשים צריכים להתעורר

ואז נפל לי האסימון. כסף יכול לקנות כמעט הכל, אין על כך ויכוח. עם התקציבים המתאימים אפשר לפתח כאן ליגה ברמה גבוהה, אבל אפשר גם בלי הכסף הגדול. הרי מה מביא אותנו למגרשים, מדביק אותנו למסכים, למדורי הספורט וללוח התוצאות? לא נעלי הפקקים הוורודות של הרכש החדש של הפועל מרחביה, או קמפיין ההלבשה התחתונה של מלך הסלים. לא הפרומואים בטלוויזיה, ובטח לא מחירי הכרטיסים. אנחנו שם כי אנחנו אוהבים את המשחק. הקצב, ההתרגשות, ההתלהבות, רוח הלחימה, היריבות הספורטיבית, האדרנלין, המתח.

והנה, יש לנו את כל זה ממש כאן מתחת לאף. אמנם מתובל בקצת פחות טסטוסטרון וטובע באין-כסף, אבל מלא תשוקה. דמיינו לעצמכם שכל אותן ילדות, נערות ונשים, שנהנות להגיע לאצטדיונים ולאולמות במשחקי ליגה של גברים, יילכו למשחקי כדורגל וכדורסל של נשים. אפילו בלי אף גבר בקהל. כבר אז יהיה הבדל עצום. הרמה תעלה מול קהל גדול, תומך ומפרגן, ושכשיהיה ביקוש ועניין גם הכסף יגיע.

"לשחרר את הדעות הקדומות"(צילום: עוז מועלם)

לא פעם אני שומעת סביבי קולות שטוענים שספורט נשים משעמם, מיותר אפילו, ובטח לא משתווה ברמתו לזה של הגברים. "אנשים צריכים להתעורר", חזרה דורון ואמרה במהלך השיחה, "לשחרר את הדעות הקדומות. אנחנו בשנת 2016. בנות יכולות לשחק כדורסל וכדורגל, וזה יכול להיות מעולה". וכששאלתי לסיכום איך הן היו משיבות לכל אותם אלה שמזלזלים, מקטינים ומתעלמים מספורט הנשים, הן ענו יחד: "שיבואו לראות".

שי דורון: "ההורים שלי מעולם לא פיספסו משחקים שלי. בחיים לא גרמו לי להרגיש פחות נשית כי אני משחקת כדורסל. ספורט נותן המון לחיים – ביטחון עצמי, יכולת מנהיגות, עבודת צוות – וגורם לי להרגיש שאני יכולה לעשות הכל"

שי שדה: "אני רואה אמהות שמפחדות לשלוח את הבנות שלהן לכדורגל. בליגה שלנו, אם יבואו אפילו 40 איש, אני אגיד 'וואו'. אנחנו מנסות לא להתעסק בזה, אנחנו באות מאהבה לספורט ולא מחפשות תהילה, אבל זה מבאס"