היסטוריה: פסגת "ההר הרוצח" נכבשה - בחורף
צוות מטפסים בראשות סימונה מורו מאיטליה היה לראשון שהעפיל בחורף - ברוחות של 45 קמ"ש ומינוס 50 מעלות - לפסגת ההר "ננגה פרבט" בפקיסטן. בדרך הוא צלח אזורי מוות, עשה שלום לאוורסט והתגבר גם על הטליבאן
למשלחת לקח שלושה חודשים, וההעפלה שלה לפסגה הגיעה שישה עשורים אחרי שהאדם הראשון הצליח להעפיל לפסגת ננגה פרבט, אבל עשר דקות הן כל מה שמורו יכול היה להרשות לעצמו על הפסגה כדי ליהנות ממהישג. "אחר כך אתה צריך לחזור, אבל אתה כל-כך כל-כך מותש", סיפר מטפס ההרים האיטלקי. הפחד העיקרי שלו היה לאבד ריכוז בדרך הארוכה והמסוכנת מטה.
מהפסגה, המתנשאת לגובה של 8,125 מטר מעל לפני הים, ההרים של צפון פקיסטן והודו נפרשו לפניו – כולל שלושה הרים נוספים הנכללים בקבוצה האקסקלוסיבית של 14 הרים שגובהם יותר מ-8,000 מטר. אלה ההרים היחידים על פני כדור הארץ שיש בהם "אזורי מוות" – אזורים שגובהם יותר מ-8,000 מטר ושמעריכים כי כמות החמצן בהם נמוכה מדי לאפשר חיים של בני אדם. בין השאר הוא ראה מהפסגה את K2, ההר השני בגובהו בעולם, שהפך כעת להר היחידי מבין ההרים שגובהם יותר מ-8,000 מטר שפסגתו טרם נכבשה בחורף.
"ראיתי את האופק, את קו האופק. כשאתה רואה את הדברים האלה אתה מבין כמה קטן ובאותו הזמן גדול אתה יכול להיות", סיפר. ננגה פרבט הוא אחד ההרים עם שיעורי המוות הגבוהים ביותר בעולם. הוא זכה לכינוי הנוראי שלו, "הר המוות" או "ההר הרוצח", אחרי שיותר מ-30 מטפסים נהרגו בניסיון לכבוש את פסגתו, עד שהמשימה הושגה ב-1953.
טיפוס על ההר הזה בתנאים הבוגדניים של החורף הוא מעשה גבורה שלא בוצע עד שמורו ואנשי צוותו – אלכס ציקון מספרד והמטפס הפקיסטני עלי סדפרה – עשו היסטוריה והגיעו לפסגה ב-26 בפברואר. בצוות הייתה גם אישה, תמרה לונג'ר מאיטליה, אבל היא נאלצה לנטוש את המשימה 170 מטר מהפסגה. היא עוד הצליחה לראות את סדפרה מנופף לה מהפסגה, אבל ידעה שדחקה את הגוף שלה עד לקצה גבול היכולת שלו. "השרירים שלי הרגישו ממש רע... הקאתי כל היום וכל מה שאכלתי או שתיתי יצא החוצה", הסבירה. "אמרתי לעצמי, אם תעלי לפסגה עכשיו – לא תחזרי הביתה. הסתובבתי אחורה וירדתי".
גובה של מטוס ג'מבו
הטיפוס על ננגה פרבט הוא אחת המשימות המאתגרות והקשות ביותר בעולם הטיפוס. מורו אומר כי לצוות שלו, שטיפס ללא חמצן, היה מעט זמן להתאקלם לפני הטיפוס הסופי, והוא בילה רק לילה אחד בגובה של 6,200 מטר לפני שהעפיל לפסגה.
"כשאתה רוצה לעלות לגובה של מטוס ג'מבו ללא חמצן, אתה צריך להתאקלם", הסביר. הוא הודה כי סימן שאלה גדול ריחף מעל המשימה שלהם כשהם החלו את הטיפוס הסופי. הם התמודדו עם רוחות במהירות של 45 קמ"ש והטמפרטורה צללה למינוס 50 מעלות צלזיוס. כשחזר מהמשימה, כוויות הקור עדיין לא אפשרו לו להרגיש את אצבעותיו.
"רעדנו כל היום", אמר. הם נזקקו ליותר משמונה שעות כדי לעבור את שני הקילומטרים האחרונים, ולעוד ארבע שעות וחצי לרדת בחזרה למחנה. "כשנשארו רק עוד 50 מטר היינו צריכים לחכות באותו המקום חצי שעה בגלל הרוחות. אם היינו מנסים לטפס לפסגה בזמן הזה, הרוח הייתה מעיפה אותנו מההר", סיפר סדפרה. עכשיו הוא מקווה לתת השראה לדור חדש של מטפסי הרים פקיסטנים.
מורו כבר ניסה בעבר – ונכשל בניסיון – לטפס על ננגה פרבט, הר שפירוש שמו בשפת האורדו הוא "ההר העירום". שלוש פעמים הוא לא הצליח, ולהערכתו הוא העביר במצטבר כשנה מחייו במחנה הבסיס שם. השנה, הוא אומר, הכול הסתדר: חלון הזדמנויות של מזג אוויר טוב נפתח, התגבש הצוות הנכון וכולם היו בכושר טוב. בנוסף, גם המזל שיחק להם.
ענף התיירות באזור צנח לשפל חסר תקדים אחרי שחמושים פשטו על מחנה הבסיס של ננגה פרבט בשנת 2013. עשרה תיירים
זרים והמדריך המקומי שלהם נורו למוות, והטליבאן נטל אחריות למעשה. מורו, שיצא לניסיון השני שלו לכבוש את פסגת ההר בשנה שלאחר מכן, אומר כי לא פחד מהמצב הביטחוני שם. לדבריו, סכנת הטרור בפקיסטן אינה גדולה יותר מאשר בארצות הברית, בבריטניה או באיטליה.
"זו אוטופיה... יש אלפי-אלפי פסגות שטרם נכבשו, הרים שלא נגעו בהם", הוא אומר. עכשיו הוא חולם להמשיך את הרפתקאות הטיפוס שלו. יש עוד מטרות שצריך להשיג.
לפנייה לכתב/ת 
