שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    איתי טיראן: "אמנים נתפסים פה כבוגדים, זו מציאות עגומה"

    עם תפקיד חדש בקאמרי איתי טיראן מדבר על "מפיסטו", ועל הרבה מעבר לכך. "זה סיפור מפחיד על נושא שקרוב מאוד ללבנו פה - חופש הביטוי", הוא אומר, ומסביר למה אי נקיטת עמדה היא פעולה פוליטית, ולמה אף אחד לא ישתיק אותו: "אני רואה המון אנשים מסביב שמשלמים את המחיר"

    זה היה שבוע סוער. על הבמה הגדולה של תיאטרון הקאמרי עבדו יום ולילה, כמעט ללא הפסקה, לקראת הפרמיירה של "מפיסטו", אירוע שיש להניח יעורר שדים. מחוץ לכותלי התיאטרון סערו הרוחות סביב הצהרות חסרות תקדים של שרת התרבות, מירי רגב. "אתם בעד חופש ביטוי? תשלמו על זה מחיר", הצהירה רגב בראיון שער במוסף "7 לילות" בסוף השבוע שעבר.

     

    השרה הבטיחה, או איימה, תלוי את מי שואלים: "אבדוק מי חברי 'ועדות הפלייליסט' בכל תחום". במילים אחרות – סייגים למקבלי ההחלטות במוסדות. הכוונה ברורה ורגב אינה מסתירה אותה: "לעודד יצירה ציונית-ישראלית, יהודית וחברתית". היא מדברת על נאמנות ללאום, נאמנות בתרבות, במילים אחרות - יישור קו.

     

    המחזה שערך וכתב מחדש הלל מיטלפונקט, על פי ספרו המופתי של קלאוס מאן, מדבר את אותן המילים. התקופה אחרת. הזמנים אחרים. המיקום שונה. אבל המילים – אותן המילים.

     

    מפיסטו: חלומו של כל שחקן (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    מפיסטו: חלומו של כל שחקן(צילום: ז'רר אלון)
     

    מפיסטו הוא גלגול של "דוקטור פאוסטוס", מחזה מאת כריסטופר מארלו שנכתב בשנת 1604 עם הדגשים מתוך "פאוסט", פסגת יצירתו של גתה ואחד הטקסטים המכוננים של הספרות הגרמנית והמערבית בכלל, שנכתב בהשראתו כמאתיים שנה לאחר מכן. המקור מדבר על איש רוח, אינטלקטואל, מצליחן, שחייו אינם מספקים אותו והוא עושה עסקה עם השטן - נשמתו תמורת עושר, ידע אינסופי ונעורי נצח. עם הדורות הפך השם למונח, שם תואר למצב בו שאיפות ויוהרה מביאות אדם להקריב את יושרו ומוסריותו על מזבח הכוח וההצלחה.

     

    ספרו של קלאוס מאן, משנת 1936, הוא אחד הרומנים הראשונים שהתמודדו עם הרייך השלישי והנאציזם. במרכזו שחקן תיאטרון, דיוקן מוסווה של גיסו של המחבר, השחקן גוסטב גרינדגנס, שעל אף עברו הקומוניסטי, הופך לבן חסותו של ראש הממשלה הנאצי, בן דמותו של הרמן גרינג. בשל קשריו עם השלטון הוא ממונה לתפקיד מנהל התיאטרון הממלכתי בברלין. את תפקיד מפיסטו, חלום חייו שהתגשם, הוא משחק על הבמה ובחיים.

     

    הנדריק וגרינג. "אי נקיטת עמדה, היא מעשה פוליטי" (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    הנדריק וגרינג. "אי נקיטת עמדה, היא מעשה פוליטי"(צילום: ז'רר אלון)

    זה מחזה על התקרנפות ומקופלת בו ביקורת חריפה גם על עולם התיאטרון שמפשק רגליים בפני קובעי המדיניות אבל גם בפני הקהל, על שיטת הכוכבים, על הבורגנות שמבקשת להתבדר ודוחה מעליה כל התבוננות כנה במראה, על אווירה שמעודדת שנאה, מאפשרת הדרה של אוכלוסיות, רדיפה ופגיעה במיעוטים, על חברה שהופכת לאלימה ורצחנית. גרמניה של שנות ה-30 היא תיאטרון דמוני שמטשטש את הגבולות בין טוב לרע.

     

    "זה סיפור מפחיד על נושא שקרוב מאד ללבנו פה בתיאטרון ובכלל. הוא מדבר על חופש הביטוי, על כמה פריך המושג 'דמוקרטיה', על תפקיד התרבות והאמנות בחברה ועל המדרון החלקלק שבו אפשר בקלות לגלוש", אומר השחקן איתי טיראן, שמשחק בהפקה החדשה בבימויו של עמרי ניצן את התפקיד הראשי.

     

    עם אלי גורנשטיין בתפקיד מנהל התיאטרון חבר המפלגה הנאצית (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    עם אלי גורנשטיין בתפקיד מנהל התיאטרון חבר המפלגה הנאצית(צילום: ז'רר אלון)
     

    "הסיפור מסופר מתוך הפריזמה הצרה של שחקן שרוצה להגשים את עצמו ונופל על תזמון מחורבן שמעמת אותו עם סוגיות קשות כמו התפקיד שלו כשחקן מול האחריות שלו כאדם במצב בלתי אפשרי", הוא אומר. אף שגיבור המחזה בוחר לכאורה לא לנקוט עמדה, להיסחף עם הזרם, ללכת לאן שהרוח מובילה, לדידו של טיראן מדובר באקט פוליטי בעליל. "הימנעות מכניסה לקונטקסט פוליטי וממעורבות, נתפשת בשוגג כאי פעולה. אני חושב שהמחזה ממחיש את ההיפך. הימנעות היא פעולה בשיא עצמתה. הנדריק מוציא המון אנרגיה כדי להתקדם בקריירה ובמקביל להימנע מנקיטת עמדה. הוא כמו עלה נידף שבעצם מבקש להיות בצד הנכון של המתרס: קומוניסט בתקופה שבה השמאל שולט. ימני כשעולה לשלטון המפלגה הנאצית. אין כזה דבר אמנות א-פוליטית. הכל פוליטי. לא לערבב פוליטיקה באמנות זו פעולה פוליטית בעליל שלא מוציאה אותך מהמשחק, אתה עדיין לוקח בו חלק. זו זירה שאין בה פעיל או סביל".

     

    ריקוד השדים. יש מי שמשלם מחיר (צילום: ז'רר אלון) (צילום: ז'רר אלון)
    ריקוד השדים. יש מי שמשלם מחיר(צילום: ז'רר אלון)
     

    טיראן מעולם לא הסתיר את עמדותיו הפוליטיות. הוא היה בין הראשונים לחתום על מכתב אריאל שנחשף ב-ynet והוביל בסופו של דבר לתוצאה הפוכה - העלה על הפרק את חוק הנאמנות. מעמדו כשחקן על, עילוי בתחומו, הגן ומגן עליו ונדמה, לפחות על פניו, שהוא בלתי נגיע.

     

    "אני רואה המון אנשים מסביב שמשלמים את המחיר, בכל מיני סקטורים בחברה, אבל מי שמשלם את המחיר הגדול ביותר בסופו של דבר זה אנחנו, כולנו, כקולקטיב. אנשים לא מבינים שכשהם מגנים על זכותו של אמן ליצור או לבטא את עצמו - גם בדרך שלא נוח לנו, כחברה, להקשיב לה - אנחנו לא נזעקים להגן עליו בשם זכויותיו כאינדיבידואל, אלא כדי להגן על הזכויות של כולנו. הקולות שנשמעים בזמן האחרון, הופכים את השיח לדיכוטומי וקוטבי. הזכות הזו מקודשת וזו טרגדיה שלא הפנמנו את זה שדווקא הרדיקליות, היכולת להתבטא, להתנקות מסייגים ופילטרים, היא חלק ממבנה של חברה שחופשית מדעות קדומות".

     

    מול האידיאליזם המזויף שמציגה דמות השחקן במחזה, עומדים אלה שמיישרים קו מבלי לשקר לעצמם. "אידיאליזם בימינו זה לוקסוס", אומרת לו אחת הדמויות: "מי שרוצה לשרוד נאלץ לשקר ולהעמיד פנים. אנחנו שקרנים ועשינו מזה מקצוע, מכרנו את הנשמות שלנו לתיאטרון. אני השלמתי עם זה, אתה לא". טיראן מבקש שלא נשפוט את הדמות, שנבין ונאהב אותה. "יש פה דילמה אמיתית. אני מאוד יכול להזדהות איתה. הוא שואל: 'מה כולם רוצים ממני. אני רק שחקן'. אין יוצר שלא שואל את עצמו: 'מה בעצם שיניתי?'. לא הרבה. נתתי קצת נחמה, פתחתי למישהו את הראש למחשבה, לא שיניתי גורלות. יש כל כך הרבה דברים שמוכתבים לנו על בסיס יומיומי על ידי אינסטנציות אחרות לגמרי. זו שאלה אותנטית. באותה נשימה אני אומר שאולי אנחנו טועים. אולי לתרבות יש תפקיד. אולי היא כן משפיעה. אולי בזה שאנחנו מייצרים את אותה המראה ועל ידי כך מעלים שאלות, מציפים אותן מעל לפני השטח, לא נותנים מנוח ולא מאפשרים לדבר הזה שנקרא 'מצפון' ללכת לישון, אולי בזה אנחנו דווקא עושים עבודה טובה בהנכחה של התת מודע אל המודע. לתת לנפש להירדם ולהיבלע, זה סוג של מוות. לא פיזי, אלא מנטאלי וזה הרבה יותר נורא".

     

    גנרל גרינג, אותו משחק בהצגה דודו ניב, מצטט אמרה שמשויכת להאנס יוסט, מחזאי ומשורר נאצי, שמונה, בתקופת הרייך, לתפקיד המפקח הראשי: "התרבות הגרמנית הפכה להיות תרבות בולשביקית. זה נגמר! כשאני שומע את המילה 'תרבות', אני שולף את האקדח".

     

    למה התרבות כל כך מאיימת על השלטון?

    "האווירה הנוכחית הפכה את המילה 'תרבות' למשהו שמתקשר עם אנשים שרוצים ברעתנו ולא בטובתנו. אמנים נתפשים כחתרנים, נגד השלטון והמדינה, בוגדים, שתולים. זו מציאות מאוד עגומה. זה לא היה ככה ואין לזה שום סיבה. יש פה אמנים ויוצרים אמיצים שמנסים לקדם את האמנות שלהם. התפקיד שלנו הוא כמו שהמלט אומר: להציב מראה אל מול פני הטבע'. זה לא תמיד נעים, לפעמים המראה כעורה או מעוותת, אפשר להסכים איתה או לא, אבל להציג מראה נלבבת זה לשקר ולשכר".

     

    בניגוד לבמאי ההצגה, עמרי ניצן, שמכהן בכובעו השני כמנהלו האמנותי של תיאטרון הקאמרי, טיראן אינו הולך על קצות האצבעות בכל הנוגע להקשרים שבין נושאי הליבה במחזה לרוחות הסוערות מחוץ לחדר החזרות ואולם התיאטרון. "זה לא מחקר השוואתי אבל בהחלט בעודנו עובדים על המחזה, מתחוללות תמורות באופי הדמוקרטי של המקום שבו אנחנו חיים. במידה מסוימת הן מייצרות נקודות השקה. יותר מאי פעם, זה הופך את המחזה, שמתעסק באווירה שמאפשרת לכל זה לקרות, לתמרור אזהרה. מה שמעניין אותי במחזה זו השאלה מה מאפשר את ההדרדרות הזו של חברה.

    כשאנחנו עוסקים בחוקים של חופש הביטוי, חוק הנאמנות, איסור ביזוי סמלי לאום, כל הדברים האלה שברורים מאליהם בתוך הסטטוס קוו של החברה שבה אנחנו חיים, אתה לא יכול שלא לשאול את עצמך למה? הצורך להנכיח את כל זה, כשאתה חי בדמוקרטיה, מוזר. חברה דמוקרטית אמורה להיות מספיק חזקה".

     

    ניצן מצדו מדגיש: "זה יהיה חסר אחריות, לא הוגן ודמגוגי, לומר שאנחנו מסתכלים במראה ורואים את עצמנו. אפילו לא במראה עקומה". מה ששחקן יכול להרשות לעצמו לומר בימים טרופים אלה, ככל אינה פריבילגיה של מנהל מוסד ציבורי. ניצן, הרי, ביים את טיראן בשנת 2005 בתפקיד המלט במחזה של שקספיר שמדבר על הצבת מראה מול פני הטבע.

    הוא מהלך על קצות האצבעות ומדבר על הלקחים ועל איבוד גבולות המוסר שם בגרמניה שבין 1945-1933. "אני רוצה להתרחק מפירוש דמגוגי וקנטרני. אנחנו לא מסתכלים בראי התקופה של גרמניה הנאצית ורואים את קווי הפנים שלנו. לא. אבל המהות נשארת גם כשהשפה, התרבות והזמנים משתנים. אפשר למצוא את אותם הקווים הארכיטיפים שהם מעבר או מתחת למשתנה. צריך להסתכל בעיניים פקוחות על התקופה ההיא וללמוד ממנה על האדם, החברה והסכנות שאורבות לה".

     

    עד כמה התיאטרון מוגן מהחוץ?

    "אם את שואלת האם התיאטרון צריך לפחד מרוחות סוערות מבחוץ, אני מאמין שהמלחמה לא בדיוק איתנו. אבל אנחנו לא נושא המאבק בישראל. ברגע זה התיאטרון עובד, ממשיך, ימשיך. עברנו משברים וגלים עכורים, אני לא מפחד".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ז'רר אלון
    "מפיסטו" גרסת 2016
    צילום: ז'רר אלון
    לאתר ההטבות
    מומלצים