מיליארדר הזהב מהרכבת של קסטנר
בגיל 16 נמלט פיטר מונק מהנאצים, כשאמו נשארה מאחור. כך הוא הפך מאיש עסקים כושל לכורה הזהב הדגול ביותר בעת החדשה. פרק מהספר "זהב - המסע בעקבות המתכת שכישפה את העולם"
במחצית השנייה של שנות השבעים פרצו כמה וכמה משברים בזה אחר זה - המהפכה האיסלאמית באיראן, עליית מחיר הנפט, מיתון בארצות הברית - ובעקבותיהם החלו משקיעים לקנות מטילי זהב כדי להתגונן מפני התנודות בערך המטבעות. מחיר הזהב הוסיף לעלות. ואז, בתוך שנה אחת - בין 1979 ל-1980 - נסק המחיר בבת אחת לשחקים, מ-222 דולר ל-825 דולר לאונקיה.
עוצמתה והשפעותיה של העלייה הזאת היו חסרי תקדים. סוּפה של דַבּרת תקשורתית געשה סביבה והשערות רבות הועלו. הזהב תפס מקום חדש בדמיונו של הציבור ונעשה מה שמכונה בפי האנליסטים "מדד רגש" - תופעה שמצביעה על רגשות כגון פחד, תאוות בצע או בהלה. "אף אדם שדעתו לא השתבשה עליו לא ימכור ברמת מחיר שכזאת", אמר סוחר ניו יורקי ל-AP בדצמבר 1979, כשהמחיר עלה מעל 500 דולר. "הם פוחדים שלא יצליחו לקנות אותו בחזרה".
אבל הם יכלו למכור בביטחון. בתוך שנתיים חזר המחיר וצנח ל-290 דולר, ואז התאושש, ובשנות התשעים התייצב בתחום שבין 300 ל-400 דולר לאונקיה. בתור השקעה לא ישוב הזהב להיות מה שהיה. תוכנית חדשה לדירוג מניותיהם של מכרות זהב (שהביאה בחשבון את מגמות העלייה של מחיר הזהב ושילבה אותן בהערכת המניה) נעשתה תקן מקובל בענף כריית הזהב. בתוך פחות מעשר שנים עלה ערך המניות של מכרות הזהב באמריקה הצפונית פי מאה וחמישים, מ-200 מיליון דולר לכמעט 30 מיליארד, ומיליוני אונקיות של זהב זרמו ויצאו מצפון נוואדה וממרכזה. עושרן של שתי החברות הגדולות בעולם לכריית זהב הושתת על שדה הזהב הענק "קרלין טרנד" שבנוואדה. אחת מהן נוסדה בידי אדם שלמד על בשרו לחשוש מפני התנודות במחירי הסחורות ומצא דרך למתן אותן. הוא היה כורה הזהב הדגול ביותר בעת החדשה - איש כסוף שיער, לבוש בקפידה ובהידור, ואיל הון לא נלאה, שניחן בביטחון עצמי מאיים כשל נסיך פלורנטיני.
פיטר מוּנק נולד ב-1927 למשפחה הונגרית של אנשי עסקים. ב-1944, כשפתחו הגרמנים הכובשים במצוד אחר יהודי הונגריה ושילחו אותם אל מחנות המוות היה מונק בן שש-עשרה. משפחתו הייתה עשירה די הצורך לקנות לה מקום ברכבת של קַסטנר, משלוח של יהודים לשווייץ שארגן ישראל (רֶזֶ'ה) קסטנר, עורך דין יהודי, בתמורה לתשלומי שוחד במזומן, בזהב וביהלומים, למתכנן תעשיית המוות אדולף אייכמן. מונק הגיע בשלום לשווייץ ואחר כך היגר לקנדה.
הבריחה מהמוות באחד הפרקים המפלצתיים ביותר בהיסטוריה בוודאי משאירה חותם בנפשו של אדם. מונק אינו מרבה לדבר על כך, על כל פנים לא איתי. סיפור המאורעות כבר מתואר בספרה של אנה פּוֹרטֶר, Kasztner's Train ("הרכבת של קסטנר"). פורטר, גם היא ילידת הונגריה, היא מוציאה לאור תושבת טורונטו וידידתו של מונק. היא מתארת מעמד שבו ישבה עם מונק בביתו, בחדר מואפל בווילונות כבדים, על רצפתו שטיחים פרסיים ועל הקיר תצלום של בית סבו של מונק בפרוור עשיר של בודפשט, ובו הסבא עומד בגינתו. "חיטטתי בכמה ארגזים", סיפר לה מונק. "אני לא חושב הרבה על העבר, אבל אנחנו חייבים לארוז כמה מן הדברים הישנים האלה".
הוריו התגרשו כשהיה בן שש. בתחילה חי עם אמו, וכשנישא אביו שוב עבר לגור בבית סבו. במרס 1944, כשהצבא הגרמני נכנס לבודפשט, נהג מונק לנסוע דרך קבע לבקר אצל אמו קתרינה, שגרה מעבר לדנובה. עד מהרה נעשה המסע הזה קשה יותר. ימים אחדים לאחר בואם פרסמו הנאצים צווים המחייבים את היהודים לענוד סרט זרוע צהוב ועליו מגן דוד, ואסרו עליהם להשתמש בתחבורה הציבורית. אבל מונק המשיך בכל זאת בביקוריו אצל אמו. עורו היה בהיר ועיניו כחולות והוא לא נראה כיהודי, ולכן היה שם את נפשו בכפו, תוחב את סרט הזרוע לכיסו ועולה על החשמלית הנוסעת אל מעבר לנהר.
השילוחים החלו, ובראשית יוני 1944 קנה סבו של מונק מצד אביו, גבריאל, ארבעה-עשר כרטיסים לרכבת של קסטנר. מונק זוכר שהוא שילם תמורתם במזוודה גדושה בזהב ובמזומנים. מבחינת הנער מונק, היה בתוכנית הבריחה של משפחתו חיסרון מצמרר אחד - היא לא כללה את אמו.
גבריאל לא הרגיש שום מחויבות לכלול את קתרינה, מאחר שלא נמנתה עוד עם המשפחה. מונק סיפר לאנה פורטר שבפעם הראשונה בחייו התייצב מול סבו והצהיר שיישאר בבודפשט עם אמו. קתרינה היא ששברה את מעגל הקסמים לבסוף כשהורתה לבנה להצטרף למשפחת אביו. אביו של מונק הוסיף ואמר לו שאמו תיאסר לזמן קצר בלבד. "אבי הבטיח לי שאם נשאיר לה די כסף למחיה ולשוחד היא תהיה בסדר," אמר. "אבל אני חושב שהוא ידע שהיא תגורש".
במעמד לא נשכח בספרה של פורטר מספר מונק איך ליווה את קתרינה אל מרכז המעצר, בבית מדרש לרבנים לשעבר. היא לבשה חליפת קיץ בהירה ונעליים איטלקיות, והוא נשא את מזוודת העור המהודרת שלה. היה לה כסף בארנק קטן. הם שוחחו על מה שיעשו יחד כשתסתיים המלחמה. בשער נפרדו לשלום. למחרת היום, לפני יציאת הרכבת של קסטנר, הלך מונק לבקר את אמו במרכז המעצר. למרבה הפלא הרשו לו להיכנס. קתרינה אמרה ששלומה טוב ושעוזרת הבית שלה הביאה לה כביסה נקייה. מונק עלה על הרכבת לשווייץ. ימים אחדים לאחר מכן העלו הגרמנים את קתרינה על קרון בקר של רכבת שיצאה לאושוויץ.
קתרינה שרדה, אבל כשיצאה מאושוויץ הייתה אישה שונה עד כאב. היא חזרה להונגריה. כמו שסיפרה לי פורטר כשנפגשתי איתה כדי לשוחח על החלק הזה בסיפורו של מונק, הוא "השתוקק בכל נפשו להיות איתה, אחרי שנודע לו שנשארה בחיים וכשהתברר לו מה עבר עליה שם. הוא אהב את אמו". קתרינה עמדה על דעתה שמונק ייסע לקנדה להשלים את השכלתו. לימים הביא אותה לשם, אבל היא לא אהבה את הארץ ולא דיברה אנגלית. "הוא טיפל בה יפה", אמרה פורטר. "זה היה הקשר החזק ביותר בחייו".
כשנפגשתי עם מונק הוא כבר היה בן 84, איש דק גזרה, חינני וקשוח למראה, בעל פני נץ. שיער לבן, קצר ומתולתל היה הדוק לראשו והילוכו היה גמיש ואתלטי. נפגשנו בדירתו הפינתית בקומה החמישית של מלון "קלרידג'" בלונדון. יום אביבי חמים ולא אופייני לעונה הציף את המרפסת באור שמש. וילונות שקופים התנפנפו פנימה ברוח הקלה. פרחים לבנים הבהיקו על מדף השיש הכתום שמעל לאח. מונק הזמין קנקן קפה ושלושה בקבוקים של מים מינרליים סַן פֶּלֶגרינו. הוא ישב וגמע בזריזות ספל קפה, ואחר כך זינק אל שולחנו לענות על שיחת טלפון. את חלקו שלו בשיחה תרם במילים חד-הברתיות.
לא ידעתי זאת אז, אבל בזמן שנפגשנו הייתה חֶברתו של מונק, "בּאריק גולד", חברת הכרייה הגדולה בעולם, נתונה במאבק חשאי על מכרז עם ענקית הכרייה הסינית "מינמֶטַלס ריסוֹרסֶס". חודש ימים לאחר מכן הדהימה באריק את עולם העסקים כשנודע ששילמה 7.6 מיליארד דולר כדי לחטוף מידי מינמֶטַלס חברה אוסטרלית לכריית נחושת. זו הייתה הרכישה הגדולה ביותר שעשתה חברת באריק בכל תולדותיה, והפעם הראשונה שרכשה נכס שאינו קשור לזהב. מונק הביא את באריק אל פסגתו של ענף כריית הזהב בזכות התמקדותו במתכת אחת ובאתר אחד. הודות לאסטרטגיה שלו נהפך מכרה זהב שערכו 14 מיליון דולר לחברה ששוויה 50 מיליארד. זה סופו הטוב של המסע, אבל הדרך עצמה לא הייתה סוגה בשושנים.
בשנת 1952 סיים מונק את לימודיו בהנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטה של טורונטו. שש שנים לאחר מכן הקימו הוא ושותפו דייוויד גילמור את חברת "קלֶרטון סאוּנד בע"מ", שייצרה נגני תקליטים באיכות גבוהה ושילבה אותם ברהיטים מעוצבים. בימים ההם היה ציוד שמע ביתי נמכר בתוך ארוניות דומות לארגזים. קלרטון ייצרה יחידות מודולריות מהודרות ברוח שנות השישים.
החברה כיוונה את מוצריה אל הקצה העליון של השוק. מונק שכר את פרנק סינטרה להיות מקדם המכירות של החברה, והצליח להחדיר את מערכת הסטריאו העתידנית שלו, "פּרוגֶ'קט גִ'י", לסרט המפורסם "הבוגר" משנת 1967. כוכבו דרך בשמי עולם העסקים, ובגיל שלושים כבר היה מרצה באוזני קבוצות של אנשי עסקים שראו בו אדם בעל חזון. בפרסומת משנת 1967, שאפשר לראותה בסרטון המצורף, נראים מונק ושותפו נוסעים על פני גשר ברוקלין לכיוון מנהטן, במכונית פּירס-אֶרו פתוחת-גג משנת 1936, שעל מושבה האחורי מונח המוצר האחרון שלהם - טלוויזיה צבעונית מבית קלרטון. כשצולמה הפרסומת הזאת כבר הייתה חברת קלרטון בתהליך של התפוררות, אבל מונק נראה בה מלוטש וקר רוח כמו הארונות הדניים המודרניים שמוצריו הוטבעו בהם, שמשכו אליהם לקוחות כמו יוּ הֶפנֶר.
לבסוף קרסה קלרטון בגלל קשיי ייצור ובגלל המעבר לטלוויזיות צבעוניות שהביקוש להן בשוק היה נמוך. בכתבה על החברה ועל אביה ציטטה נינה מונק, בעלת טור ב-Vanity Fair, את דבריו של עורך דין מטעם ממשלת נובה סקוטיה, שהפסיד מיליונים בגלל שותפותו עם קלרטון: "מונק היה איש מכירות טוב מדי. הוא יכול למכור כל דבר לכל אדם - גם לעצמו".
בעקבות המפלה הזאת עזב מונק את קנדה והתיישב בלונדון. ב-1970 ייסדו הוא וגילמור את חברת "סאוּתֶ'רן פַּסיפיק הוֹטֶל". מונק היה יושב-ראש החברה. בתוך שלוש שנים הייתה סאות'רן פסיפיק לרשת הגדולה ביותר של מלונות פאר לחופי האוקיינוס השקט. דומה היה שהמוניטין העסקיים של מונק השתקמו במלואם, אבל ב-1973, אחרי מפלתם של הערבים במלחמת יום כיפור שנמשכה שבועיים וחצי, הטילו מפיקות הנפט אמברגו על ההספקה לכמה ארצות והעלו את מחירו. עלויות הטיסה והנסיעה גדלו והכלכלה העולמית הואטה. יוזמתו של מונק גוועה, וניסיונותיו להצילה הביאו לידי פגישה משפילה בלונדון עם הרוזן מאינצ'קֵייפּ, יושב-ראש חברת הספנות הבריטית P&O. "הוא היה צמא למזומנים עד ייאוש ומותש אחרי טיסה של ארבעים שעות מפיג'י," נאמר בכתבת דיוקן בכתב העת גלוֹבּ אֶנד מֵייל היוצא לאור בטורונטו.
מר מונק בא להתחנן לפני מועצת המנהלים של הלורד אינצ'קייפ שתציע לו שוב את חבילת המניות שחברת סאות'רן שלו דחתה לפני כן. הלורד אינצ'קייפ התקיף לא זז מדעתו: "על איזו הצעה אתה מדבר, מר מונק? אין שום הצעה על הפרק. אתה תפשוט את הרגל ואז נדבר עם כונס הנכסים ונקנה את הנכסים שלך, ואתה תיתן דין וחשבון לבעלי המניות שלך, שכועסים עליך בצדק גמור, מפני שהיית עקשן כל כך". בכך הסתיים הדיון ומר מונק לווה אל הדלת.
קלוסטרס, עיירת נופש חביבה על הנסיך צ'רלס, שעם תושביה נמנים אישים כמו איל הבנקאות נאט רוטשילד, הייתה זה שנים מקלטו של מונק מטרדות העסקים. אבל הפעם חשב מונק על עסקים בלבד. בייחוד העסיקו אותו מחשבות על גחמות המחירים ועל הקלות שבה הם מסוגלים לדרדר כל תוכנית אל החורבן. הוא אף האשים את עצמו על שנטה אחרי חוכמת ההמונים.
בן 53 היה אז, איש בשיא חייו, בעל גאווה ושאיפות לעתיד, והוא חיפש דרך לפצות את עצמו ואת שותפו על המיליונים שהפסידו. הוא חיפש תחום עסקים שיכול לעמוד בתנודות מחירים גדולות. "רצינו למצוא עסק לפני שהוא נעשה פופולרי, עסק לא-אופנתי כל כך עד שאף אחד לא רוצה להיכנס אליו". תשומת לבו הוסבה אל משאב שמחירו לא עלה אלא ירד בעקביות. כמו שנראו הדברים בעיניו, ספקית הסחורה הראשית, דרום אפריקה, עמדה לפני מהפכה פוליטית, והפרט הטוב ביותר - כל החברות שכרו את המתכת שמרו על ערכן גם כשמחירה ירד בהתמדה. "זהב, אדוני," הצהיר מונק.
זהב! היו לו המכפלות הגבוהות ביותר. מניות הזהב נמכרו בערך גבוה מאוד ביחס לרווחיהן, מפני שמניית זהב נתפסה לא כמניה סתם אלא גם כאופציה או כזכות לזהב. כשאתה קונה שעון סווֹטש, כשאתה קונה נֶסטלֶה, אתה קונה את הרווחים. אבל כשאתה קונה זהב אתה קונה אותו כי... הֵי! לחברה הזאת יש 2 מיליון אונקיות זהב ואני חושב שמחיר הזהב יעלה בתוך חמש שנים! נשארו לנו רק כמה מיליוני דולרים מעטים בקופה, לא יותר מ-20 מיליון. אמרתי, "חבר'ה, בואו נמצא לנו מכרה זהב".
ספרו של העיתונאי מתיו הארט, "זהב - המסע בעקבות המתכת שכישפה את העולם", יצא לאור בהוצאת כתר.
לפנייה לכתב/ת 
