הלילה שבין יום רביעי, שלשום, ליום חמישי, אתמול, היה רווי בגשם. הוא ירד לפרקים, התחיל בטפטוף שמכניס את הווישרים לדילמה, לנוע או לא לנוע, התחזק לרגעים וחדל לגמרי ושוב טיפטף. גשם אנגלי, רך, חרישי, האחרון של החורף או הראשון של האביב. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. השיירה, שבעה רכבים צבאיים ממוגני ירי, חצתה את מחנה עופר. המחסום החשמלי הוסט הצידה, הפנסים בכלי הרכב כבו, רשת הקשר התמלאה בקולות. נכנסנו לביתוניא, עיירה פלסטינית בשטח A, השלוחה הדרום־מערבית של רמאללה.
ביום מוצב שוטר פלסטיני לצד הגשר שמסמן את הכניסה לעיירה. זאת דרכה של הרשות הפלסטינית להפגין ריבונות. בלילה הוא נעלם. ממלכת הלילה שייכת לצה"ל; ממלכת היום לרשות, בהסתייגות. אם בצה"ל מחליטים שנוצרו נסיבות מיוחדות, נכנסים גם ביום. השכונה היחידה שצה"ל מקפיד לא להיכנס אליה היא המוקטעה, המתחם השלטוני במרכז רמאללה. המוקטעה מחוץ לתחום, בפקודה.
אחד ממפקדי הכוח – נקרא לו "גורם צבאי באזור" – מספר לי שנשאל על ידי אורחים זרים מדוע צה"ל עוצר קטינים באישון לילה, מושך אותם מהמיטות וגורם להם בהלה לא מבוטלת. "אילו היינו עוצרים אותם ביום, היינו פוגעים במרקם החיים", השיב. "המטרה שלנו היא להילחם בטרור במינימום פגיעה באוכלוסייה".
התוצאה מורכבת. בדרך כלל מפקדי החטיבות המרחביות בצה"ל מודיעים למקביליהם הפלסטיניים על כניסה של כוחות לשטחי הרשות. לפעמים הם מודיעים שעות אחדות מראש, לפעמים בזמן אמת. ראשי המנגנונים הפלסטיניים לא אהבו את חופש התנועה שלקח לעצמו צה"ל, אבל השלימו עם המציאות. ההשלמה, כך חשים בזרועות הביטחון, הולכת ואוזלת: אם לא נגיע להבנות עם המנגנונים, הם יפנו נגדנו. על הרקע הזה פרץ השבוע עימות מר בין השרים אלקין ובנט, חברי הקבינט, לראש הממשלה ושר הביטחון. אשוב אל העימות הזה בהמשך.
אבל בינתיים, בביתוניא, הגשם יורד. הכבישים, שהזנחה של שנים הותירה בהם בורות עמוקים, התמלאו במים. רוח קרה, רטובה, נשבה בגבם של החיילים. ענן התנחל על ביתוניא. באורם של פנסי הרחוב נראינו כולנו כדמויות מטושטשות, מעורפלות, מתוך ציור סיני. כלבים שוטטו ברחובות אבל נמנעו מלנבוח. ביתוניא התחזתה לעיירה נטושה, לתפאורה מתוך סרט. הם הדחיקו את קיומנו; אנחנו הדחקנו את קיומם.
אל"מ ישראל שומר, מח"ט בנימין, מוציא לילה־לילה את הכוחות לשטח. הלילה הם פועלים במקביל בשישה מקומות באזור רמאללה – בביתוניא, בקלנדיה, בבית סוריק, בבית דקו, בג'ודירה, בחיזמה. המשימה היא מעצר חשודים. חלק מהמקומות משתייכים לאזור A, חלק ל־B ול־C. על פי הסכמי אוסלו, צה"ל מנוע מלהיכנס לשטחי A. מבצע חומת מגן, ב־2002, ביטל את ההבחנה הזאת.
הכוח בביתוניא היה מבוסס על גדוד קרבי של פיקוד העורף – לוחמות ולוחמים. חלקם הגיעו ליעדים ברגל, חלקם בספארון – רכב אימתני, גבוה ואטום, ממוגן ירי, שבולע לתוכו כיתת חיילים. שמו נגזר ממשאיות הספארי ששירתו את כוחות צה"ל בלבנון.
היעד הראשון היה צעיר שכתב מכתב פרידה לחבריו ברשת: הוא עומד להפוך לשאהיד. משפחתו מתגוררת בדירה בבית בן ארבע קומות, קומה ראשונה, דלת משמאל. לדירה שלושה חדרים: סלון, חדר הורים וחדר מקושט בדגל פלסטין שבו ישנו ארבעת הבנים, אחד מהם נכה, קטוע רגל. הם קיבלו את החיילים בשקט, בלי מחאה, כאילו חיכו להם. רק האם, אישה צעירה, טרוטת עיניים, נראתה מבוהלת.
החשוד נאזק; פלנלית נקשרה סביב ראשו. כשיירד לג'יפ בדרכו למעצר היא תכסה את עיניו. האחים האחרים נרשמו במחברתו של רכז השב"כ. למרות שהחיילים התנהלו בשקט מופתי, לא היה ספק שכל דיירי הבניין התעוררו; כל השכונה התעוררה. אנשים עקבו אחר הנעשה מדירותיהם החשוכות. רק בדירה אחת, במעלה הגבעה, נדלק האור.
המשכנו לקצה הצפוני של ביתוניא, במרחק של חמש דקות נסיעה ממשרד ראש הממשלה הפלסטיני. בבית בודד, נמוך ממפלס הכביש, מתגורר חשוד שמוגדר כ"פעיל הפרות סדר". במפרי סדר מטפלים בדרך כלל מנגנוני הרשות: עם שולפי הסכינים הם יכולים לחיות, אבל המפגינים מאיימים גם עליהם. הבחור הזה נחשד ביידוי אבנים. גם הוא גר עם הוריו ואחיו. לאחר חצי שעה של חקירה הוא יצא החוצה, מובל על ידי החיילים. אחריו יצאו אחיו – משפחה של גברים גדולים, כבדי גוף.
היעד השלישי היה איש המנגנונים הפלסטיניים. הוא חשוד שלצד עבודתו במנגנונים פתח עסק של סחר בנשק. הסחר בנשק – קרל־גוסטבים מאולתרים, אקדחים מאולתרים, רובים שנגנבו מצה"ל – הפך ליעד מועדף על רקע התגברות פיגועי הירי.
הוא מתגורר בדירה קטנה, בקומת הקרקע של בית דירות, כניסה נפרדת. על הקיר תלויה תמונה של ערפאת, ומתחתיה רובה ציד ישן. החיילים הופכים את הדירה בתקווה למצוא כלי נשק. הם מעלים בחכתם רק אקדח אחד, עלוב למראה, שהנוקר והקנה הוצאו ממנו. האקדח מוצג על השולחן הסמוך בעוד הנחקר, לבוש בטרנינג ואזוק, מנסה לשכנע את החוקר שהוא חף מפשע. מי שמקשיב לשיחה יכול לחשוב שמדובר בשני ידידים. השעה שלוש וחצי בבוקר.
57 המפגעים
ביתוניא היא פרוור של המעמד הבינוני. בתים בני שלוש או ארבע קומות, אזור תעשייה מהיחידים בגדה, פעילות של פת"ח מעל פני השטח ושל חמאס מתחתיו. אם רמאללה היא תל־אביב, ביתוניא היא בת־ים.
בשנות ה־90 בנה כאן ג'יבריל רג'וב, ראש המנגנון המסכל, את המפקדה שלו. זה היה ארמון של ממש, ארמון בסגנון צ'אושסקו, גדול, מפואר, רב־כוח. האגדות סיפרו שבתקופה הקצרה שבה ערפאת הורה על שיתוף פעולה מלא, ב־1996, רג'וב לקח פעילי חמאס לגבעות ביתוניא וירה בהם למוות באקדחו.
במהלך האינתיפאדה השנייה הרס צה"ל את הבניין עד היסוד. פגשתי את רג'וב זמן קצר אחר כך, בדירת מסתור בביתוניא, כשנרדף גם על ידי ישראל, גם על ידי ארגוני הטרור. הוא ביכה בדמעות את האובדן. מאז לא שכח ולא סלח.
המרחב בשליטת חטיבת בנימין סיפק לאינתיפאדה הנוכחית 57 מפגעים. 31 מהם יצאו לפגע בתוך הקו הירוק, חלקם הגדול מקלנדיה ומכפר עקב, כפרים שהם חלק מירושלים רבתי. רוב המפגעים נהרגו; מיעוטם נעצרו. האחרים פעלו נגד מתנחלים וחיילים במרחב החטיבה. יש חוליות ירי בודדות שעדיין מסתובבות בשטח. כשם שאנחנו מחפשים אותם, מחפשים המנגנונים, מסיבותיהם. כמו הבחור מסילואד, כפר חמאסי יפה נוף סמוך לעפרה. לפני חודשיים הוא ירה על ג'יפ צה"לי, פצע מ"פ וברח. אבא שלו הסגיר אותו למנגנונים. הוא נידון לעשר שנות מאסר.
בהיעדר פטנט שינטרל את הסכינאים מבעוד מועד, נערך צה"ל להתמודד איתם בשטח. חיילים פוזרו בשעות היום לאורך הנתיבים והצמתים שבהם מתרחשים רוב הפיגועים. הם בודקים גופנית כל פלסטיני מזדמן, כל פלסטינית. את מי שצץ ברשימות המודיעין של צה"ל והשב"כ, אוספים בלילות.
הגישוש החיוור
צריך לטהר את האווירה, אומרים קציני צה"ל לפלסטינים. השנאה, ההסתה, מעודדת את הסכינאים לצאת לדרך; צריך לטהר את האווירה, אומרים הפלסטינים. כששיירה של צה"ל עוברת ליד בית ספר, אל תתפלאו אם ילדים זורקים אבנים.
האווירה הייתה הציר שסביבו נעו השיחות בין קציני צה"ל לאנשי הרשות. יש בסיפור הזה שתי גרסאות שהמרחק ביניהן ניכר. גרסה אחת, צה"לית, עלתה בדברים שאמר השבוע הרמטכ"ל גדי איזנקוט לחברי ועדת החוץ והביטחון. בשנים האחרונות צה"ל הרחיב מאוד את הנוכחות שלו בתוך הערים הפלסטיניות. זה פוגע בתחושת המשילות שם ומקשה על המנגנונים לשתף פעולה. צריך לבחון איפה אפשר לצמצם. חלק מהמגעים בנושא הזה הם ברמה הטקטית – מח"ט מדבר עם מח"ט. אין פה עניין מדיני.
השיחות נמשכות: אין פיצוץ.
שר הקליטה זאב אלקין הוא חבר הקבינט. גרסתו הפוכה. "אי־אפשר להיתמם ולומר שזה דבר טקטי", אמר לי השבוע. "הפלסטינים איימו: אם לא תחזירו לנו שליטה מוחלטת באזור A, נפסיק את שיתוף הפעולה הביטחוני.
"זאת דרישה מדינית, לא ביטחונית. אנחנו חיפשנו פשרה. אמרנו, ניכנס רק כשיש פצצה מתקתקת. ואז דרש נתניהו שהפלסטינים יכירו רשמית בכך שמותר לנו להיכנס. גם זאת דרישה מדינית: היא מוחקת למעשה את מה שנאמר בהסכם אוסלו.
"כעסתי על יעלון ועל נתניהו, שהעלימו את המשא ומתן מהקבינט. כשאמרתי את דעתי בגלוי, נקראתי לנתניהו לבירור. הוא הסביר שהפלסטינים סירבו לקבל את הדרישה שלו, והמגעים הופסקו. לא היה טעם להביא את הנושא לקבינט, אמר. היה גישוש, והעניין התפוצץ".
אלקין אומר דברים חריפים מאוד על מדיניות הביטחון: "יש לי מחלוקת עם הצמרת הביטחונית שלנו. הם, יעלון והצבא, עדיין נאחזים בתקווה של רבין שהפלסטינים יעשו בשבילנו את העבודה, בלי בג"ץ ובלי בצלם. הם מאמינים שהמנגנונים הפלסטיניים הם חלק מהסד"כ של צה"ל. האשליה הזאת הביאה עלינו את האינתיפאדה השנייה. מה ששיפר את המצב הוא חופש הפעולה של צה"ל בשטחי A. אני נגד שינוי בעניין הזה באופן מוחלט, בוודאי לא עכשיו, כשהמצב מתנדנד.
"האיום שלהם להפסיק את שיתוף הפעולה דומה לאיום של אבו־מאזן להתפטר. שיתוף הפעולה מועיל להם יותר משהוא מועיל לנו. 80 אחוז בביטחון בגדה זה אנחנו. רק בזכותנו אבו־מאזן והמנגנונים ממשיכים להתקיים.
"יעלון זורם יותר מדי עם התפיסה המקובלת בצמרת צה"ל. הוא שוגה. גם בנושא ההתיישבות הוא שוגה. כשהיה שר לעניינים אסטרטגיים הוא תקף את שר הביטחון ברק בגלל שפעל נגד המתנחלים. עכשיו הוא אנטי מתנחלים יותר משהיה ברק".
הקשר בין מה שמסעיר שרים בקבינט לבין מה שקורה בלילות בביתוניא, רופף. הרמטכ"ל הזכיר בדברים שאמר בוועדת החוץ והביטחון עוד ארבע פרשיות שבהן ניסו לדעתו להכניס פוליטיקה מיותרת לעניינים צבאיים. הראשונה, הוצאת הזהות היהודית מהרבנות הצבאית; השנייה, חובת גילוח הזקנים בצה"ל. "אני בא לטקס סיום קורס טיס", אמר איזנקוט. "כולם מגולחים; אני בא לטקס סיום קורס קצינים. לכל אחד יש חתימת זקן משלו. הבעיה העיקרית, אגב, היא החילונים. דור החיילים הנוכחי שונא להתגלח".
פרשייה שלישית היא הוראות הפתיחה באש. פוליטיקאים, ועכשיו גם רבנים, מטיפים לצה"ל מתי ואיפה לירות. הפרשייה הרביעית מעניינת במיוחד: הרמטכ"ל הזכיר שגורמים בשמאל התבטאו, אגב פרשת בוכריס, שהוא קודם בצבא רק משום שחבש כיפה. "אני מכיר את בוכריס מאז ששירת אצלי כשהייתי מח"ט", אמר. "הוא קצין מעולה".
למות על הסכין
נתון ששמעתי מפי שני מקורות שונים, בשתי זרועות ביטחון שונות, חשף זווית מעניינת באינתיפאדה הנוכחית: בחצי השנה האחרונה ירד שיעור ההתאבדויות בחברה הפלסטינית באורח דרמטי. לצערי, לא השגתי מספרים שימחישו את הקביעה הזאת, אבל אני יכול לומר שקובעי המדיניות במערכת הביטחון רואים בה מפתח להבנת המניעים של חלק ממבצעי הפיגועים. זה נכון לגבי נערים ונערות בגיל העשרה שנתקלו בבעיות בבית או בבית הספר; זה נכון לגבי נשים, בהן אמהות לילדים, שנחשדו בחילול כבוד המשפחה; זה נכון לגבי אנשים שלקו בנפשם.
ההנחה היא שכאשר מחשבות אובדניות פוגשות בחלומות על מוות הירואי, הסכין היא הפתרון המתבקש. בשליפה אחת הוא הופך ממנודה, ממקולל, לשאהיד, לגיבור. תמונתו מודבקת על קירות, תהילתו נישאת בפי כל, ומשפחתו זוכה לכבוד ולסיוע כספי. יותר משהמפגעים רוצים להרוג ישראלים, הם רוצים ליהרג.
נכון, ההסבר הזה נוח לממסד הישראלי – נוח מדי. הוא מגמד את התרומה המכרעת של הכיבוש לנכונות של צעירים פלסטינים למות על סכיניהם; הוא קובר את הבעיה בארון פסיכולוגיסטי ומעלים את תחושת האשם ואת הציפייה מהממשלה לעשות משהו – מדיני, כלכלי, צבאי – כדי לשנות את המציאות. בקיצור, הוא מתאים למדיניות הנוכחית כמו כפפה ליד. אף על פי כן, הוא ראוי לדיון.
כאשר המפכ"ל, רוני אלשיך, נאם לפני שלושה שבועות באירוע למשפחות שכולות באילת, הוא השווה בין החברה הישראלית לחברה הפלסטינית: "בעוד אנו בחרנו לקדש את החיים, אויבינו בחרו לקדש את המוות", אמר. הקהל אהב את האמירה – רבים, ביניהם בני משפחות שכולות דרוזיות ובדואיות, ניגשו לומר תודה – אבל כשהדברים עלו לערוצי הטלוויזיה, הם קיבלו נפח אחר. המפכ"ל נתפס כמי שפולש למחלוקת שאיננה מעניינו. הסקרנות החריגה שמעורר המפכ"ל החדש, בתקשורת ואולי גם בציבור, חזרה אליו כבומרנג.
לא יעזור לו אם יאמר שלא ביקש להוציא פסק דין מוסרי לחברה הפלסטינית, אלא חשב על הצעירות והצעירים שמחפשים מוצא למצוקתם בכדורי השוטרים.
מחלת המכתבים
המחלוקת על הנאום באילת הייתה כאין וכאפס לעומת המחלוקת על הדברים שאמר באוזני מאות שוטרות באירוע לרגל יום האישה הבינלאומי. אלשיך הבהיר שלא יטפל יותר בתלונות אנונימיות על הטרדות מיניות. ההודעה התקבלה במחאה חריפה של פעילות פמיניסטיות, ולא רק שלהן, ובהבהרה של השר לביטחון פנים ושל מח"ש שהבטיחו שתלונות אנונימיות ימשיכו לזכות לטיפול, כדין.
כשאלשיך הגיע למשטרה, הוא מצא בה תרבות ארגונית שבבסיסה חיסול חשבונות. בעולם הדימויים שלו, קציני משטרה התרגלו להחזיק בכיס גרוש לבן ליום שחור, לאסוף שפנים בכובע כדי לשלוף אותם ביום פקודה. השפן יכול להישלף כדי למנוע קידום של קצין אחר או כדי לחלץ את הקצין שמחזיק בו כשהוא נקלע לצרה. הוא האמין שיוכל לשנות את התרבות הזאת מן היסוד: על המצע הזה מונה לתפקיד.
הפתרון שאימץ היה הרחבת השאלון התעסוקתי. השאלון הקודם היה מצומצם. הוא לא כלל שאלות כמו האם היה לך קשר פסול עם עבריינים, או האם נמנעת מלהעביר מידע על עבריינים. ההנחה הייתה שהכל מכוסה בשאלות כלליות שמדברות על עבירות פליליות. השאלון החדש כיסה את כל הנושאים הרגישים, בכלל זה יחסי מין. כאשר בדיקה ממוחשבת של התשובות עוררה חשד, הנבדק סומן והוזמן לפוליגרף.
בשב"כ, מקום העבודה הקודם של אלשיך, הפוליגרף הוא חלק מהחיים. לא כך במשטרה. איש לא יאשר תקציב להעמדת 30 אלף שוטרים לבדיקה בפוליגרף; גם לא צריך. אבל השילוב של שאלונים מפורטים, בדיקה ממוחשבת ואיום בפוליגרף ברקע נשא פרי. בכירים הבינו שהם ייכשלו והעדיפו לפרוש. מועמדים הבינו שהם לא מתאימים והסירו את מועמדותם. במקביל נעשה סקר ארגוני, שהועבר ליחידות במשטרה. גם הסקר כלל את הנושאים הרגישים, ביניהם הטרדות מיניות. אם יחידה מזוהה כבעייתית, כל השוטרים בה נדרשים למלא שאלונים.
והיו המכתבים האנונימיים, מכתבי ההלשנה. רובם לא עסקו בהטרדות מיניות אלא בנושאים אחרים. "המחלה של המכתבים", קרא להם אלשיך. גם אם הטענות המובאות במכתב לא אומתו, העננה מעל ראשו של הקצין או השוטר נותרה בעינה. אני, אמר אלשיך, לא מטפל יותר במכתבים האלה. מכיוון שבניתי קונסטרוקציה אחרת, אני יכול לעשות את זה.
ואכן, פחות ופחות מכתבים אנונימיים הגיעו ללשכת המפכ"ל. פה ושם צצו מתלוננים שהסכימו להזדהות. קצינה דיווחה על עבירה בת 15 שנה שעד היום לא דיווחה עליה; שוטר התלונן בשמו. ויש מקרים נוספים: אלשיך הבטיח לכולם דיסקרטיות מלאה.
הוא אמר לשוטרות שלא יטפל בתלונות אנונימיות על הטרדה מינית, אבל לא התכוון לומר שלא יקרא. הוא יקרא את התלונה. אם היא מצביעה על חשד לפלילים, הוא יעביר אותה למח"ש, כפי שהחוק מחייב. רק אם מדובר בחשד לעבירה משמעתית, הוא יימנע מלטפל.
אבל הכותרות אמרו: "המפכ"ל לא יטפל בתלונות על הטרדות מיניות". הכתבים לא הבינו אותו. הוא היה בטוח שהם רוצים לא להבין אותו: קודם, כשהחליט על המבדק, האשימו אותו שהוא מציק לקצינים בשאלות אינטימיות; עכשיו האשימו אותו שהוא נמנע מלהציג לקצינים שאלות אינטימיות. הוא התקשה להבין את האופי הנרגן, המזגזג, של העבודה העיתונאית; שום דבר בקריירה שלו לא הכין אותו לחיכוך יומיומי עם תקשורת רעבה, חשדנית. הם התקשו לקבל אותו: הם, הכתבים, היו במשטרה לפניו. חלקם היו שם לפני כולם.
הוא ראה את הפחד בעיניהם של קציני משטרה שתפקידם מחייב אותם לעבוד עם קצינות ושוטרות. מהפרשיות שקרעו לגזרים את צמרת המשטרה, הקצינים הפיקו לקח אחד: אסור להם להסתבך. בגדוד החרדי מפחדים מנשים פחות מבצמרת המשטרה. אני מציע לך לנקות את הלשכה שלך מנשים, ייעץ לו אחד הקצינים. המפכ"ל דחה את העצה על הסף.
ביום שישי שעבר ראה אותו מישהו בחנות של רשת חצי חינם, קונה בשר לשבת. בסופרמרקט יש אולי מבצעים, אבל במשטרה, הוא כבר יודע, לא יקבל שום דבר במחיר מופחת. מאה ימי החסד נסתיימו: אולי לא היו מעולם.
שוב העדר נוהר
בעוד תשעה ימים, ב־27 במארס, אמורה ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר לדון בבקשתו של האסיר משה קצב להפחית שליש מתקופת מאסרו. לקראת הדיון נפתח קמפיין טעון, קולני, שראשיתו בידיעה משובשת בערוץ טלוויזיה והמשכו בהשתוללות רבתי ברשתות החברתיות. כשהרעש גדול, מבצבץ ועולה הספק: לפחות אצלי; אני רואה את העדר נוהר ודורס בדרכו את מה שנותר כאן מההיגיון המשפטי ומהשכל הישר. אני רואה אנשים נבונים, ישרי דרך, שחושבים אחרת אבל שותקים מפחד ההמון.
העבירות שעליהן הורשע קצב חמורות – שני מעשי אונס, מעשה מגונה בכוח, הטרדה מינית ושיבוש מהלכי משפט. בתי המשפט גזרו עליו עונש חמור – שבע שנות מאסר. הוא דחה את עסקת הטיעון שהוצעה לו, כפר באשמתו, לא הביע חרטה ולא ביקש סליחה: אלה העובדות.
הרקורד לא משאיר מקום למחמאות. הוא מציב אותו, את מי שהיה נשיא המדינה, בשורה אחת עם עברייני מין אלימים. את אות הקלון הזה הוא יצטרך לשאת עד יומו האחרון.
אבל דין הוא דין, ונוהג הוא נוהג. הפחתת השליש נהוגה ברוב המדינות שיש בהן שלטון חוק – אולי בכולן. ההיגיון ברור: הפחתת השליש נותנת לאסיר תקווה, ובכך מפחיתה את הדחף לברוח ומספקת תמריץ להתנהגות טובה בכלא. היא לא מתנה – היא חלק מחוזה שמשתלם לשני הצדדים. השופטים מביאים את ניכוי השליש בחשבון כאשר הם גוזרים את דינם, וכך גם התביעה וההגנה. זה המשחק, ואלה כלליו.
הדגש בדיון בוועדת השחרורים הוא על מעשיו של האסיר לאחר הרשעתו. מסוכנתו: מה הסיכוי שיחזור ויפשע לאחר שישתחרר; התנהגותו בכלא; שיקומו, הרתעת אחרים. בכל הסוגיות האלה קצב יוצא נקי. ההתנגדות לשחרורו נובעת מנקודה אחרת, שאיננה נקובה בחוק, שעל פי פסיקה של בית המשפט העליון איננה מחייבת, ובפועל ממלאת תפקיד שולי בהחלטות הוועדה: הבעת החרטה. קצב לא הביע חרטה, טוענים המתנגדים, ובכך שרף את סיכוייו להפחתת שליש.
ח"כ מיקי רוזנטל (מחנ"צ) הגדיל לעשות והודיע שהוא מתכוון להעלות הצעת חוק שתמנע הפחתת שליש מאסירים שלא הביעו חרטה. משמעות ההצעה היא שאסיר שמתנהג למופת בכלא ולא מסכן איש, לא יזכה בהפחתת שליש רק משום שהוא מאמין בחפותו. את רוזנטל אני מכיר ומעריך. כוונותיו בוודאי טובות. התוצאה הייתה מעניקה לו את תואר הח"כ המצטיין בסדום.
נניח לרגע לקצב ונדבר על העיקרון. הודאה באשמה חשובה מאוד לחקירה: היא מסייעת לתביעה להגיע לחקר האמת ולגבש את חומר הראיות. מעבר לזה, אין בה הרבה תועלת, אלא אם נחליט לאמץ את נוהגי הכנסייה הקתולית. הקתולים מקדשים את הווידוי: הם מאמינים שהדיבור מאחורי פרגוד, באוזניו של כומר, מטהר את החטא; גם סטאלין, האכזר בעריצים, קידש את הווידוי: לפני שהוציא להורג את שותפיו לדרך, התעקש לסחוט מהם וידוי על פשעים שלא עשו. היהודים נוהגים אחרת: הם שופטים אנשים על פי מעשיהם.
ועדת השחרורים מקצועית ואוטונומית. שרת המשפטים איילת שקד, שעדיין לא הפנימה במה מותר לה להתערב ובמה לא, התבטאה בדרך שהתפרשה כלחץ על הוועדה להחליט בחיוב. זה היה משגה. רק אם הוועדה תחליט בשלילה, ייפתח פרק ב', שבו עשוי קצב לבקש חנינה. אז, ורק אז, ייכנסו מחלקת החנינות במשרד המשפטים, השרה שקד ונשיא המדינה לתמונה.
אבל לעדר הפופוליסטי העובדות לא מפריעות. התנועה לאיכות השלטון, למשל, מארגנת פטיציה המונית נגד החנינה שטרם נולדה. "אנחנו, אזרחים ישראלים שאכפת להם ממה שקורה", מכנה את עצמה העמותה, בצניעות אופיינית. בפעם הקודמת שקראתי עליהם הם הכתירו את ח"כ לשעבר אמנון כהן מש"ס, מאכער בשירותו של עבריין, כאביר איכות השלטון.
אחרי מות
"אני איש לא ציני בעולם ציני", אמר מאיר דגן, שנפטר אתמול. דגן השתייך לדור שהשקפת עולמו עוצבה במלחמת יום הכיפורים. הביטחון שלו ביכולות של ישראל בא משם, האמונה שלו בצורך ליזום, להעז, בא משם, הכעס שלו כלפי מי שדבק בסטטוס־קוו בא משם, ומשם בא גם הבוז שלו לכל מי שמתחמק מלקחת אחריות.
הוא היה איש אמיץ ומפוכח. אפשר היה לחלוק עליו – אי־אפשר היה לבטל אותו.
בפברואר שעבר שמעון שיפר ואני פגשנו אותו לראיון מקיף. איראן והעימות בין נתניהו לאובמה היו במוקד. דגן אמר על נתניהו דברים קשים. בסוף שאלנו אותו על הפלסטינים. "עם הפלסטינים תמיד תהיה לנו בעיה", אמר. "כל עוד אנחנו מסרבים לממש את זכות השיבה – ואני נגד זכות השיבה – יהיו גורמים אצלם שיחתרו להשמדת ישראל. היינו צריכים להכריע את חמאס ולהביא לעזה את הרשות הפלסטינית. בפעם הראשונה יש לנו ליגה ערבית לא לעומתית. אנחנו והסעודים והמפרציות ומצרים בדעה אחת, גם בעניין איראן וגם בעניין האיסלאם הרדיקלי. היינו צריכים להביא את אבו־מאזן לעזה, בחסות הליגה הערבית". ¿
