אריאל שרון סלד מהכיוון השקט, הדיפלומטי, של המוסד תחת פיקודו של אפרים הלוי וביקש למנות לו ראש חדש, "עם סכין בין השיניים", כפי שהסביר לאחד ממקורביו. מאיר דגן היה בדיוק מה ששרון חיפש. ראש הממשלה ראה בו כנראה התגלמותו שלו עצמו, צעיר בשנות דור, כשפגש אותו בסוף שנות ה־60 בסיני ואחר כך מינה אותו למפקד יחידת החיסול החשאית "זיקית" (שם הקוד לסיירת "רימון") שפעלה בהצלחה רבה מאוד נגד אש"ף ברצועת עזה.

באותה תקופה, 2002, פגשתי את שרון ושאלתי האם הוא באמת מאמין כי דגן, שיצא לו שם של לוחם נועז אבל גם של אדם פרוע ושש אלי הדק, יחזיר למוסד את ימי תהילתו. שרון השיב שאין לו ספק. "מומחיותו הגדולה של מאיר", אמר, "היא בהפרדת המחבל מראשו". אחר כך הבנתי שזו הייתה גרסת פוליטקלי קורקט לבדיחה שבמקורה דנה בהפרדת "הערבי" מראשו. שרון הכיר היטב את אופיו ויכולותיו של דגן וסבר כי יעניק למוסד את התעוזה, המקצועיות והאגרסיביות שהיו כה חסרים לו. בדיעבד, הוא צדק.

דגן נכנס ללשכתו בבניין "הלובי" של המוסד ומיד החל לפעול. אבל לא מתוך להיטות לעימות רחב היקף עם האויב. נהפוך הוא. דגן המשיך לדגול בתפיסה שישראל צריכה לעשות הכל כדי להימנע מעימות צבאי כולל עם מדינות האיזור, עימות שאין לה אפשרות להכריע באופן מוחלט. "תפקיד מערכת הביטחון של ישראל", הִרְצה את משנתו לפקודיו החדשים במוסד, "היא לעשות הכל כדי לדחות את המלחמה הבאה כמה שיותר, תוך שימוש באמצעים חשאיים כדי לפגוע באופן ממוקד באויב".

התקוטטות בצמרת

דגן שינה את המוסד מהקצה אל הקצה ותוך זמן קצר הפיח בארגון רוח חדשה של יוזמה ועשייה. בסדרת שיחות שטרם פורסמו ואשר קיימתי עימו ב־2012 הקפיד בכבודם של ראשי המוסד שקדמו לו. עליהם הוא אומר כי "עשו כל אחד הכי טוב שיכלו", אבל איכשהו מהפה שלו זה לא נשמע כמחמאה. דגן החליט לפרק את המוסד ולהרכיב אותו מחדש על פי מידותיו. לתפיסתו "עליי האחריות המשפטית העליונה" למנוע מאזרחי ישראל שורת סכנות ואיומים. כדי למנוע את הסכנות הללו הפך דגן את המוסד לארגון שאוסף מודיעין בעיקר במטרה לצאת למבצעי סיכול ומניעה. מבצעים כאלה כוללים גם חבלה והשמדה פיזית של היריב.

דגן משחזר את הימים הראשונים שלו בתפקיד: "אמרתי לאריק (שרון) שלדעתי צריך לעשות שינוי עמוק בארגון. אבל אתה צריך להחליט, הזהרתי אותו, אם אתה מוכן לשלם את המחיר כי בהתחלה עיתונאים ואחרים כאלה יטפסו עליי, עליך, על המוסד. זה יהיה לא קל. אתה מוכן לשלם את המחיר? הוא אמר לי שכן. אריק ידע לתת גיבוי".

דגן החל לפקוד לעיתים תכופות מאוד את לשכת ראש הממשלה כדי לקבל אישורים והגדיל במאות אחוזים את נפח הפעילות המבצעית מימי קודמו. בכיר במוסד באותן שנים אומר: "אלה היו ימים של היסטריה. דגן היה מגיע מוקדם בבוקר ועד הערב לא מפסיק לצרוח על כולם שהם לא מספקים את הסחורה ושהם לא שווים כלום". שלוחות המוסד ברחבי העולם, שהתרגלו לפגוש את ראש הארגון פעם בכמה שנים אם בכלל, גילו פתאום את דגן על מפתן הדלת שלוש־ארבע פעמים בשנה.

דגן היה מגיע לשלוחות ה"צומת", האגף להפעלת סוכנים, יושב עם תיקי ההפעלה של הסוכנים ומבצעי הגיוס ומתחיל לתבוע דין וחשבון, למה הכל לוקח כל כך הרבה זמן. סגנון הניהול שלו היה קצר, אגרסיבי, ומלווה בהרבה דפיקות אגרופים על השולחן. "פתאום הקצ"א (מפעיל ומגייס הסוכנים במוסד) רואה שראש המוסד מתעניין במבצעים שלו, שואל אותו, בודק אותו, שהוא צריך לתת דין וחשבון, שאי־אפשר לחרטט".

דגן הבין את הברדק הארגוני שבו ראשי האגפים ראו בהוראת הראש מעין המלצה שאפשר גם להתחמק ממנה ושינה את ההיררכיה הפנימית של המוסד, תוך שהוא מכפיף את כל האגפים המבצעיים לסגן אחד, ואת כל השאר לסגן השני. הם - ורק הם - היו חייבים בדיווח כלפיו ודגן לא ויתר.

השינוי הבא היה צימצום רשימת היעדים. על־פי הנוהל הפנימי של קהילת המודיעין הישראלית, בסוף כל שנה מעניקה חטיבת המחקר של אמ"ן ציונים לגופי האיסוף השונים על עמידה או אי־עמידה ביעדים. דגן אמר אז לאחד ממקורביו: "זה מה שהרס את המוסד. אפרים (הלוי) התייחס לציונים של אמ"ן כמו תלמיד לתעודת סיום שנה בבית ספר. המוסד לא יכול לעשות הכל ואותי לא מעניין לרצות את אמ"ן".

דגן הודיע כי מעתה יעסוק המוסד בשני נושאים בלבד: פרויקט הגרעין האיראני וטרור המתרחש מחוץ לתחומי מדינת ישראל, כלומר בעיקר התמיכה האיראנית בחיזבללה, בחמאס והג'יהאד העולמי. השמיכה קצרה, אמר דגן, אנחנו לא ארצות־הברית, ואם נמשיך לטעון שאנחנו יכולים לעשות הכל, בסוף לא נצליח לעשות כלום. כמעט כל מה שלא נגע בשני התחומים האלה, אפילו אם היה בו פוטנציאל להישג מודיעיני משמעותי, "הטיל על דגן עייפות רבה", כלשונו של אחד מהנוכחים בישיבות הפיקוד. "היית יכול להביא לו איזה בכיר ערבי והוא היה דופק על השולחן ואומר, 'לא מעניין'".

במקביל הקים דגן גוף חדש, "תובנה" שמו, שנועד כביכול "לייעל את שיתוף הפעולה הבין־ארגוני". למעשה הוא נועד לסכל את הנוהל הרגיל שבו גופים מקבילים היו פונים ישירות לראשי יחידות במוסד בבקשת עזרה. דגן העמיד בראש הגוף הזה את אחד מנאמניו, הדורש מכולם, גם בישיבות פנימיות, לכנותו בשם הקוד מר ק'. מר ק', אשר נחשב לאיש קשה במיוחד, התחיל מלחמת עולם בין שני הגופים. מר ק' אישר כמעט אך ורק פעולות שנגעו בנושאים שהגדיר דגן. ההתקוטטות הגיעה עד כדי כך שקצינים מגופים אחרים בקהילת המודיעין קיבלו הוראה לא להגיע למפקדת המוסד לישיבות ב"תובנה" וגם להקפיד ולעצבן את מר ק' בפנייה אליו בשמו הפרטי.

הצעד של דגן, למרות הסגנון, היה אמיץ מאוד ותוך כשנה וחצי היה הארגון כולו מכויל על פי רצונו.

כמו טנק שכובש גבעה

אבל את המהפכה האמיתית במוסד, זו שיהיו לה השלכות לשנים רבות גם אחרי לכתו (לטובה או לרעה, תלוי את מי שואלים), ניתן לסמן בנקודה אחרת לחלוטין. דגן פעל בניגוד לדעת רוב ראשי המוסד כשהחליט לשנות באופן דרמטי את שיתוף הפעולה עם שירותי ביון זרים. במשך שנים נמנע המוסד מאינטימיות עם שירותים זרים ברוב פעולותיו. נכון, תמיד התקיימו קשרים חשאיים אך המוסד נתן מעט מאוד מידע, שלא לדבר על פעולות משותפות רציניות.

ואז הגיע דגן. "הוא בא עם תפיסה של מפקד גדוד טנקים שצריך לכבוש גבעה", אומר בכיר לשעבר במוסד. "ברור שלא כל הטנקים יגיעו, וברור שבדרך ידרסו גם כמה מהטובים, וברור שיהיו תקלות אבל מבחינתו, כל עוד הטנקים שועטים קדימה ובסוף יכבשו את היעד, זה הכל שולי ולא חשוב. וכך, בכל פעם שבאו אליו ודיברו איתו על הסכנות שבשיתוף פעולה עם גופים זרים, כמו זליגת מידע, חשיפת סודות וכאלה, הוא אמר, 'תעזבו אותי מהשטויות שלכם ולכו לשתף איתם פעולה'".

לתפיסתו של דגן, המוסד חייב לשתף פעולה עם הגורמים הממלכתיים במדינות זרות, כי רק בשיתוף פעולה יכול המוסד להגיע למידע הנדרש. דגן גם קלט כי הזמנים השתנו וכי לפניו הזדמנות היסטורית: אם בעבר אויבי ישראל לא היו בהכרח אויבי אירופה ובוודאי שלא אויבי ידידותינו השכנות (כמו למשל במקרה של אש"ף), הרי שכיום האינטרסים כמעט זהים - כולם שונאים את בן־לאדן ודומיו, העולם כולו מתעב את התמיכה של איראן בחיזבאללה, ואף אחד לא רוצה שלשלטון האייתוללות תהיה פצצה גרעינית.

לצד ההערכה הגדולה שרחשו רבים לצעדו האמיץ של דגן, שבנחישות כפה את רצונו על שאר המוסד והוכיח תוך זמן קצר כי הוא צודק (קשה להמעיט בחשיבות ההישגים הרועמים ששיתוף הפעולה הביא בכנפיו) יש הטוענים כי דרישת התשלום עוד תגיע וכי המוסד ייחשף כבל עם ועולם. "את הסודות שהצלחנו לשמור בחסות הסולידריות הישראלית לא נצליח לשמר לאורך זמן והנזק בטווח הארוך יהיה עצום", אמר אחד מהמתנגדים לדגן עוד ב־2009, לפני פרשת ההתנקשות הכושלת באיש החמאס מחמוד אל־מבחוח בדובאי, כישלון המיוחס לדגן.

אבל את דגן כל אלה לא עניינו. הנושא האיראני הועמד אצל דגן בעדיפות עליונה. הוא ראה בנושא הזה איום קיומי על מדינת ישראל והורה להשקיע כל משאב אפשרי כדי להשיג מידע על המתרחש שם. פירות המאמצים לא איחרו לבוא בשורה של הצלחות מבצעיות, בעיכוב פרויקט הגרעין של איראן (על פי פרסומים זרים, מדובר היה בחבלות במשלוחי נשק לאיראן, פיצוצים במתקני גרעין, יצירתם והשתלתם של וירוסי מחשב מתוחכמים בלב מערך המחשבים האיראני והתנקשות במדעני גרעין איראנים) ובסיכול שורה של העברות נשק לחמאס, החיזבאללה והג'יהאד האיסלמי הפלסטיני.

מעל כל ההצלחות עמד מבצע אחד: ההתנקשות בעימאד מורנייה שיוחסה למוסד, מכה שהחיזבאללה לא התאושש ממנה עד היום. במבצע הנועז הזה השתלבו היטב היכולת המבצעית של דגן, יכולת ההמצאה, הדחיפה חסרת הפשרות אל ראש הגבעה וההבנה העמוקה שניצחון הוא גם סביב סמלים. אין ספק, שגם בעולם המלא דמויות אגדתיות של קהילת הביון והמודיעין הישראלית והבינלאומית, מאיר דגן היה יוצא דופן בתעוזתו ובחתירתו חסרת הפשרות ליעדים שסימן לעצמו. בזכות יכולתו לחשוב מחוץ לקופסה עיצב מחדש את תפיסת המוסד למבצעים מיוחדים והפך לאחד המשפיעים ביותר בתולדותיו. ¿