yed300250
הכי מטוקבקות
    דנה קופל
    המוסף לשבת • 17.03.2016
    5 הבקשות האחרונות
    קוראים היום את העיתון של מחר: כלוחם נצחי האמין מאיר דגן שלא יעבור את גיל 30. אבל הוא זכה לבונוס של 40 שנה, ובגיל 70 נפרד מהחיים בשקט, מוקף בבני משפחתו ובשני חבריו הקרובים, יוסי בן חנן ושלום בלושטיין מהאחרון ביקש להעביר מסרים לכמה ממקורביו, בהם אהוד אולמרט והחתן המיועד של בתו הצעירה "תגיד לו", אמר, "שיגרום לה להיות מאושרת גם בימים פחות נעימים"
    אתי אברמוב

    גם כשהוא על ערש דווי, מותש מכאבים, לא שכח ראש המוסד לשעבר מאיר דגן לחלק משימות. כשליח בחר בחברו הקרוב שלום בלושטיין. "הוא ביקש ממני למסור מסר לחמישה אנשים", מספר בלושטיין כשקולו כבר רווי כאב וגעגוע. "למפקד הימ"מ לשעבר, דוד צור, מסר: 'אני מבין את זה שעברת לעסקים, תעשה לביתך ותחזור לפעילות למען מדינת ישראל, כי יש לך הרבה מה לתת'. צורי עבד איתו שנה כשהושאל למוסד. לאהוד אולמרט העביר מסר שאיני יכול לספר עליו. דגן לקח ללב שאולמרט נכנס לכלא, וממש לפני הכניסה הם דיברו ארוכות. אולמרט מאוד התעניין בשלומו, מאוד דאג לו, ודגן בשיחתם חיזק אותו. המסר השלישי שהתבקשתי להעביר היה לחבר של בתו הצעירה, החתן העתידי שלו. דגן ביקש למסור שהוא בחור כלבבו. 'תמסור לו שיגרום לה להיות מאושרת גם בימים פחות נעימים', אמר לי. מסרים נוספים ניתנו לאנשים שאיני יכול לפרט לגביהם".

     

    שמונה אנשים עמדו ליד מיטתו של דגן בחמישי לפנות בוקר, כאשר החזיר את נשמתו לבורא. אשתו בינה, שלושת ילדיהם, כלתו – אשתו של הבן האמצעי, החבר של בתו – חתנו לעתיד, ושני חבריו שהיו לו כאחים: בלושטיין ויוסי בן חנן. בניגוד לחייו מלאי הסערה, דגן רצה ללכת בשקט, בצנעה. בחודשים האחרונים בהם הידרדר מצבו, הקפיד לא להדאיג את המשפחה, הצניע את הכאבים. אפילו ביום האחרון כשבנו נכנס אליו ושאל: "אבא אתה סובל?" הוא ענה שלא.

     

    כל חייו היה איש ספר, אבל בשלושת השבועות האחרונים לא היה מסוגל לקרוא טקסטים, אפילו לא עיתון, בשל הכאבים העזים. רק כשאושפז ברביעי אחר הצהריים, והיה לו ברור שמכאן כנראה שהוא לא יוצא, ביקש מפרופ' יצחק שפירא, אחד משלושת הרופאים שטיפלו בו במסירות באונקולוגית של איכילוב, לאפשר לו לישון, כי הוא לא יכול להירדם. עיניו של הפרופ' הוותיק, מספר מי שהיה שם, הוצפו בדמעות.

     

    "מעשר בערב", מספר בלושטיין, "הוא הפסיק לדבר ועבר לסימנים. הוא נתן להבין שזו פרידה. הוא לא יכול היה ללחוץ לי את היד, אבל היה לנו את הקוד שלנו. בסופו של דבר, בזכות הרופאים הוא לא סבל הרבה. הוא ישן רגוע ולפנות בוקר נפטר. מאיר לא חשב שהוא יגיע לגיל 30, בגלל הפעילות שלו. אז עכשיו שהוא נפטר בגיל 70, בעיניו זה היה בונוס של ארבעים שנה".

     

    ג'יימס בונד הישראלי

     

    לבלושטיין, כמו להרבה מהדוברים בכתבה זו, חשוב להבהיר כי גם כעת, לאחר לכתו, לא הם וחוויותיהם הם החשובים, אלא הבמה כולה שייכת לדגן, איש רב פעלים ועתיר זכויות במדינה. שהם מדברים כעת רק כדי שידעו מי היה האיש שכונה על ידי יריביו, ראשי ביון ממדינות עוינות, "ג'יימס בונד הישראלי".

     

    המחלה התגלתה אצל דגן לפני כארבע שנים. ב־2012 נסע לבלרוס להשתלת כבד. הכבד החדש נקלט היטב, אבל בינתיים תאים מיקרו־סרטניים כבר פשטו בגופו. "מבחינה רפואית ההשתלה הצליחה", מספר חבר, קצין בכיר לשעבר, שליווה אותו לאורך כל הדרך. "אבל הסרטן כבר היה מפושט. ברגע ההשתלה לא אמרו לו, כי לא ידעו. חשבו שההשתלה תפתור את הבעיה. אבל אחר כך ראו שהסרטן היה מפושט והוא קיבל במתנה ארבע שנים של חיים".

     

    איך הוא הגיב כששמע שהבעיה לא נפתרה?

     

    "הוא הגיב כמו דגן: חזק, מסתכל למציאות בעיניים, לוחם. הוא קיבל את זה מאוד באומץ ואפילו קצת בהומור. לא להתעלם, אלא לפגוש אותי בכל פעם ולהגיד: 'אני עוד פה, שלומי טוב, היה יכול להיות גרוע יותר'. בהחלט ראוי להערכה".

     

    לחברים חשוב לציין שבכל ארבע השנים שחלפו מההשתלה "הוא לא ישב כמו מסכן, אלא התעסק בעשייה, יעץ ועזר לכל מי שפנה, גם פוליטיקאים וגם אנשי עסקים". "כשמאיר חלה", מוסיף בלושטיין, "השינוי היחיד היה במשקל. אם הוא לא היה משתף אותי בהרגשותיו, וגם את זה עשה רק כשהיינו לבד, לא הייתי רואה עליו כלום. כמו כל אלו שהיו סביבו. הוא המשיך לתפקד רגיל".

     

    אחת החברות בהן שימש כנשיא של כבוד הייתה חברת המודיעין העסקי "בלאק קיוב". בחמישי בבוקר קיבלו שם את דבר מותו בעצב גדול. "בשנים האחרונות הוא עזר לנו בבניית החברה בעיקר בעזרת קשריו ברחבי העולם, גם למטרות מודיעיניות והשגת מידע וגם למטרות ייעוץ אסטרטגי ללקוחות", מספר אחד מבכירי החברה. "בחודשים האחרונים הוא כבר לא היה מגיע למשרד, אלא הייתי בא לביתו. ניהלנו אצלו בסלון פגישות מאוד קצרות. הוא לא אהב לדבר על המוות, מבחינתו זה היה 'בוא נדבר עסקים, בוא נדבר תכלס'. רצה להראות שהכל בסדר ותמיד שאל אותי 'איך אני יכול לעזור?' לפני שבוע הוא נשמע חלש ואפילו אז, תמיד נשמע לעניין".

     

    גם כשהיה ברור שהסרטן מתפשט, דגן לא ויתר. מספר חודשים לפני מותו אפילו תיכנן לחזור לסבב טיפולים אצל פרופסור בסטנפורד, בתוכנית ייחודית המתקיימת רק בארצות־הברית ויפן, אבל לא הספיק. בד בבד תמיד נטע במשפחתו את התחושה שהטיפולים יעזרו לו. שהוא ייצא מהבעיה. אם כי המטרה הייתה ריאלית: לא להירפא, אלא לחיות.

     

    כל מי שסבב את דגן מדבר על חוש ההומור שלו. בעת המחלה הוא הפך לכלי נשק יעיל. "אחד המשפטים שהשתמש בהם הרבה בשיחות איתי", משחזר בלושטיין, "נאמר כשהיינו מנסים לקבוע פגישה. כשהייתי אומר לו: בתאריך הזה אני לא יכול, הוא היה עונה: 'מי שאין לו זמן לחברים, כשיהיה לו זמן, לא יהיו לו חברים'. אחרי המשפט הזה תמיד הייתי מתיישר והיינו קובעים שעה ומקום ולפעמים גם גובה".

     

    שזה אומר?

     

    "כמו נ"צ, רק אצל טייסים". ההומור מול חברו הטוב המשיך עד הסוף. "כשאמרתי לו שאם ירגיש שהכאב בלתי נסבל, אני אמלא את כל מבוקשו, התגובה שלו הייתה: 'אני לא סומך עליך, אתה אכזר מדי''.

     

    העיקר שהמאבטחים יאכלו

     

    בתעודת הזהות היה דגן רשום כתושב ראש־פינה, אבל החברים מספרים שהוא רק ישן שם. רוב הזמן היה עסוק במשימות ביטחוניות, מתרוצץ ברחבי העולם. מאז חלה עברו הוא ואשתו לתל־אביב כדי להיות קרובים למרכז הרפואי איכילוב, שם טופל על ידי מיטב הרופאים: פרופ' עידו וולף, פרופ' שפירא ופרופ' עודד סולד. בלושטיין: "שני האחרונים היו יותר פסיכולוגים, טיפלו בו רפואית, וכל הזמן נתנו לו תקווה. סול התנהג כאילו זה האח התאום שלו". בינה דגן, מספרים החברים, סחטה את עצמה עד הסוף במלחמת ההישרדות של בעלה. לא הסכימה להכניס עזרה הביתה, התעקשה לטפל בו בעצמה. אבל בה בעת לא הפסיקה לדאוג שמאבטחים שלו יאכלו.

     

    למרות היותו של דגן איש צללים, בימים אלו קורמים עור וגידים שני פרויקטים שהוא במרכזם: הראשון, סרט על דגן שעושה הבמאי דרור מורה, אותו הכיר דגן לראשונה בסרט עטור הפרסים "שומרי הסף". השני, ספר עליו עמל אלוף (מיל.) יוסי בן חנן. "דגן לא רצה לעשות את הסרט", משחזר בלושטיין, "מה ששיכנע אותו היה הלחץ שלי ושל יוסי. לגבי הספר, יוסי לא שאל אותו – הוא פשוט התחיל. מי שהכיר את דגן יודע שהוא ברח מפרסום. כשהוא עבד במשרד לא ראו אותו, וכשראו אותו אי־אפשר היה לזהותו. מעולם לא אהב אירועים חברתיים וכשכבר יצא, זה לא היה למטרת בילוי".

     

    מיד לאחר שנקבע מותו התקיימה ישיבה מאולתרת ומצומצמת בבית החולים, בה השתתפו בני המשפחה ולצידם נציגי הצבא והמוסד, כדי להחליט על סדרי ההלוויה. זו נקבעה לבסוף ליום ראשון בשלוש אחר הצהריים. כמו בכל מהלך הדרך, דגן לא רצה להכביד על משפחתו הקרובה, וביקש להיקבר ליד הבית, בראש־פינה, כדי שיהיו נגישים לקברו ולא יצטרכו לנסוע רחוק באזכרות.

     

    "אני אתגעגע לידע האדיר, לטוב הלב, לרגישות", ספד לו בלושטיין והוסיף: "אחד הדברים שהכי שימחו אותי לאחרונה, היה לראות את החיוך הגדול שנשפך על פניו, כשביבי התקשר ושאל אותו את מי לקחת לראשות המוסד. מאיר אמר לו שכולם ראויים: נ' ורם בן ברק אבל יוסי כהן הכי ראוי, וכשביבי אמר לו: 'אז זה מה שיהיה', נשפך למאיר חיוך גדול של שמחה על הפנים והוא אמר: 'לפחות בתחום הזה, עכשיו אני רגוע'".

     

    עוד כתבות על מאיר דגן שהלך לעולמו – מחר במוסף לשבת

     

    yed660100