ביום האחרון לכהונתו כראש המוסד הזמין אליו מאיר דגן קבוצת עיתונאים. "יש גם יתרונות לפציעה בגב", פתח דגן את דבריו אחרי שנכנס פנימה בצעד מהיר, נשען על מקלו, "יש לך תעודה מהרופא שיש לך עמוד שדרה". פשר האמירה הזו התברר מהר מאוד כשדגן התחיל לתקוף בחריפות יוצאת דופן את ראש הממשלה נתניהו על התנהגותו בנושא האיראני.

מאיר דגן היה רחוק שנות אור מהדימוי של המחסל הדובי, פשוט ההליכות וחסר התחכום, שדבק בו. הוא היה איש מתוחכם מאוד, ערמומי, שגילה ערנות ורגישות גם לאותם תחומים שבהם נראה שהוא עיוור או אדיש. דגן היה אמן שפיסל וצייר. בבית בראש־פינה הקים סטודיו ושם החזיק את אוסף הציורים הגדול שלו. בדירת המרומים בשכונת היוקרה בתל־אביב מעטר ציור גדול אחד את הקיר בסלון: איראני דתי יושב באמצע הרחוב במבט מהורהר. דגן צייר אותו באחת מהגיחות שלו כשיצא לחלץ לוחם ישראלי שנפצע בסיוע לכורדים בעיראק בשנות ה־60. דגן היה איש של ספר, משכיל ובקיא, ובפגישה ראשונה הפתיע תמיד את שומעיו ברוחב ידיעותיו, ממוזיקה ועד היסטוריה. הוא הבין כי עובדי המוסד זקוקים לסמלים ותלה את תמונת סבו, דקות אחדות לפני שנרצח בידי הגסטפו, מפני שהאמין שהוא, כראש המוסד, ואנשיו "שם כדי למנוע שואה שנייה" — אבל גם כי הבין היטב את המשמעות הסמלית והיחצנית, כלפי פנים וכלפי חוץ, של המהלך הזה.

דגן לא הפריך את הסיפורים כאילו בקצה מקל ההליכה שעליו נשען יש סכין נשלפת. באחד מימי הולדתו קיבל בשמחה ציור ממוסגר שהוכן לכתבת שער ב"7 ימים" ובה דמותו כג'יימס בונד. "הייתה לי תוכנית סודית להעביר את כל הכתבים המסקרים את קהילת המודיעין להיות מעריצים מושבעים שלי ושל המוסד", אמר לי פעם בחיוך באחת משיחותינו. "הייתי מציע לכם לעבור קורס מודיעין במוסד, הרי בכולכם נמצאת התאווה להיות פעם, לפחות לתקופה קצרה, מרגלים. אני בטוח שהייתם יודעים לגמול לי בסיקור חיובי", הוא צחק, "החלטתי לוותר כי קיבלנו את הסיקור הזה גם בלי לחלק קורסים לעיתונאים".