מאיר דגן היה לוחם. תמיד לוחם. הוא השתייך לחבורה קטנה של מפקדים, בהם יאנוש בן גל ז"ל ויוסי בן חנן ייבדל לחיים ארוכים, ששמם נקשר תמיד בקרב, באומץ לב מדהים, מהגיבורים ששום דבר לא עומד בפניהם, גם לא אש המלחמה.

במלחמת לבנון הראשונה, בראשית שנות ה־80, אמר לי מי שאמר: אם יש מישהו שראוי לכתוב עליו זה מאיר דגן, המפקד של חטיבה 188, שהייתה הראשונה שפרצה קדימה לתוככי לבנון והייתה ראשונה עד שערי ביירות. דגן היה אחד מאלה ששיקמו את חטיבה 188 אחרי מלחמת יום הכיפורים והעמיד אותה על הזחלים. חיפשתי במלחמת לבנון את חטיבה 188 והמפקד דגן. החיפוש נמשך כמעט שבוע ימים. לכל מקום שהגעתי במלחמה אמרו לי: 188? היו כאן לפני יום או יומיים, נסעו מכאן הלאה.

רדפתי את מאיר דגן עד שערי נמל התעופה הבינלאומי של ביירות. ריח כבד של אפר ועיי חורבות עמד באוויר. תפסתי אותו מתכנן את המהלכים הבאים של הטנקים שלו. "אל תכתוב עליי אף מילה", הוא הזהיר אותי, "אם יש מישהו שראוי לכל זה מפקד הפלוגה, טוליק גבירצמן. הוא היה בטנק הראשון כל הדרך מגבול ישראל עד שערי ביירות, לחם ולחם ולחם. תמיד ראשון. תמיד תחת אש".

עוד לפני שאמרתי כן או לא, הוא התקשר אליו בתוך נמל התעופה של בייירות כדי להודיע לו: "אנחנו בדרך אליך". הגענו לנמל התעופה וסבבנו באולמות הריקים כדי למצוא את המ"פ האהוב עליו טוליק. אלפי בקבוקי ויסקי שבורים, בשמים וקרטוני סיגריות נשפכו מהדיוטי פרי אל הרצפה המרופדת במיליוני רסיסים של זכוכית. לפתע חלף פגז בקיר זכוכית אחד והתנפץ על קיר זכוכית שני. החל קרב. טוליק הודיע בקשר שלא להגיע עכשיו כי החל קרב, וכאשר הגענו למפקדת אוגדתו של עמוס ירון בגבעות ביירות, קיבל מאיר דגן הודעה שטוליק נהרג בקרב הזה. דגן עצמו טען בשיחות איתי שטוליק נהרג ימים אחדים לאחר מכן. אני עומד על גרסתי. כך או אחרת, זה היה דגן: תמיד התרחק משררה ומתהילה. תמיד אצלו "האחרים" היו ראויים למחיאות כפיים סוערות. הוא לא.