באופן סמלי, הישיבה הראשונה שלי אתמול, זמן קצר לאחר היוודע מותו של מאיר דגן, הייתה במטה המוסד. למרות שמאיר דגן סיים את תפקידו שם לפני שנים, דמותו, ולא רק תמונתו, נכחו שם הבוקר.
כשמונה לראש המוסד, אריק שרון היה זה שהאמין בו. כשעזב, לא רק שכולם הבינו למה שרון סמך עליו כל כך, אלא שאנחנו בקבינט, עם כל מי שעבד איתו, התקשינו להיפרד ממנו. היום קשה הפרידה ממנו פי כמה כאדם. אני זוכרת אותו קם לומר את דבריו בישיבות הקבינט. לא אדם גבוה ולא מדבר גבוהה, אבל מדבר ישר וישיר בטון רגוע ובנחישות רבה, שוטח את עמדותיו שתמיד היו יותר מאשר חוות דעת מקצועית של הארגון.
עמדותיו היו מבוססות על תפיסת ביטחון רחבה, שמשלבת את היכרותו עם ההיסטוריה והבנה עמוקה עם המקום של מדינת ישראל במרחב הבינלאומי והאזורי. לא רק איך אנחנו רואים את האזור — אלא גם איך האזור רואה אותנו. כשהיינו לפני החלטה דרמטית יותר, נתן ביטוי בדבריו גם לגודל ההכרעה וגם לאחריות המונחת על כתפינו כשאנחנו מקבלים אותה, ולא חסך את כל קשת ההשלכות האפשריות, העלות והתועלת למדינה שתצמח מקבלת ההחלטה הנכונה. הוא ידע שלפעמים להיות חכם זה לא פחות טוב מלהיות חזק.
הוא היה עומד נחוש, עם עמדה מוצקה — גם מול עמדות אחרות של רמטכ"לים, שרי ביטחון וראש ממשלה. דאג לציבור — אבל מעולם לא הקשיב לנהמת הציבור. הוא נלחם על עמדותיו לא כדי לסמן וי בספרי ההיסטוריה — אלא כדי להשפיע על מה יהיה כתוב בהם, עלינו, על המדינה.
וגם כשעזב את התפקיד לא השאיר מאחור את הדאגה ואת המאבק לשלום המדינה. למרות שיכול היה להישאר האלוף במיל', ראש המוסד האגדי שעל שמו מבצעים שעוד יסופר בהם, למרות מחלתו שגם אותה ניצח, לתקופה, בחר להתייצב ולומר בקול ברור וצלול את דאגתו למדינה ומה נדרש כדי להציל אותה.
אני יכולה לומר בלב שלם שעם ישראל זכה בכל מה שעשה בכל שנותיו למען ישראל וביטחונה, והפסיד על מה שלא הספיק כמנהיג. האדם שמאחורי המדים והתואר היה צנוע, אמן, מחובר בליבו אל המדינה שלנו. דמעות האכפתיות האלה בעיניך, מאיר, בנאומך האחרון בכיכר רבין לפני כשנה, הן הדמעות שנקוות בעיני רבים היום, כשצריך להיפרד ממך כאדם.
