לפני שלושה שבועות ראיתי את דגן. הוא נראה חיוור, חלש, המצב רפואי החמיר, אבל כהרגלו הוא המשיך לחייך בפה גדול ואמר "המצב לא ממש הכי הכי, זה חצי־חצי".
הייתי האיש הכי צמוד לדגן בתקופה ששימש ראש המוסד. ראיתי אותו ברגעים הטובים של הארגון שצמח והגיע להישגים אדירים בתקופתו כראש המוסד. ראיתי אותו גם ברגעים הפחות טובים בהתייעצויות, בטלפונים החשובים, באינספור הכנות למבצעים שונים. במשך שש שנים וקצת ניהלתי מטעמו במוסד מגעים מדיניים חשאיים ופעולות שונות ברחבי העולם, אבל יותר מכל אני זוכר את מאיר דגן האינטלקטואל, האיש המבריק שפשוט היה כל כך חכם. מאיר דגן היה אחד שפשוט ידע הכל. אדם סקרן ומאוד חכם, היסטוריון מוחמץ שהכיר כל פינה ברחבי העולם. באותה מידה ששלט בכל הנושאים הביטחוניים בעולם הערבי, הוא יכול היה לשוחח איתך על עדה שיעית במקום נידח בעולם או על סוג נדיר של טיגריס בכורדיסטן. דגן אהב מאוד מוזיקה קלאסית, במיוחד יצירות של באך. היו לו שעות ארוכות בהאזנה לבאך, כשבמקביל הוא ממשיך לחשוב ולנתח מהלכים מורכבים.
אני זוכר שכשהיינו יוצאים לכל מיני משימות חשאיות בחו"ל, בביקורים בבירות שונות ברחבי העולם הוא היה תמיד מבקש ממני "בוא נלך לאכול פלאפל או פיצה". מאיר אהב דברים פשוטים, צנועים, בלי הרבה תחכום. היה איש עם חשיבה מופשטת ואדם מאוד יצירתי. כולם זוכרים את התקופה שטרם הגעתו ואיזה שינוי הוא חולל בארגון. כראש ארגון הוא סחף את המוסד לשורה של הישגים כבירים וגדולים שיפה להם השתיקה. כראש המוסד הוא זכה לגיבוי מוחלט ולהערכה רבה מראש הממשלה — מה שסייע למוסד להמשיך לבצע שורה של מבצעים חשאיים ברחבי העולם.
מעבר לעובדה שהיה למוסד ראש ארגון מבריק ומאוד מיוחד, מאיר היה איש רגשן מאוד — אבל גם אחד קשוח שלא עשה הנחות. המפקד האמיץ והרגיש לא התבייש להזיל דמעה בפרידות ותמיד הזכיר לכולם שהוא גדל בבת־ים כמו כולם וסיפר על אביו שעבד כנגר במקצועו. הוא לא שכח מעולם מהיכן הגיע.
