המסכה ששיבשה לאוהד את חיי האהבה
כבר 15 שנה שאוהד לא מצליח להיפטר מהפרסונה שעטה על עצמו אחרי אותה שיחה גורלית עם אביו. הבעיה היא שלפרסונה הזאת יש מחיר כבד שלאוהד נמאס לשלם
השבועות האחרונים עוברים עלי בחיפוש נואש אחר סמי הכבאי. התחפושת שבני בן השנתיים וחצי מתעקש עליה אזלה עוד בתחילת פברואר מהחנויות. ואני, אמא לא משופשפת, לא השכלתי להצטייד מבעוד מועד, והאמת היא שהרמתי גבה אל מול ההיסטריה שאחזה באמהות סביבי כבר לפני חודש.
עד השנה, פורים היה החג החביב עלי. ההזדמנות להתחפש מאז ומעולם היתה חגיגה מרגשת. שמתי לב לפני כמה שנים שכל תחפושת שאני עוטה מאפשרת לי להתנהל בצורה אחרת מהרגיל שלי. קטע. הייתי ממש מבחינה במניירות השונות. ולא רק אצלי, גם אצל חברותיי המחופשות יצאו פתאום צדדים אחרים. השנה, רוח החג הפכה מתסכלת בגלל אותו מסע אחר סמי. בזמנים הפנויים בין הפגישות אני טסה כל פעם לחנות אחרת, מתפללת שהפעם, דווקא שם, עוד לא אזלה התקווה לכבאי החביב.
אוהד מגיע לפגישה ראשונה בדיוק 15 דקות אחרי ששבתי מעוד חנות שהכזיבה. למרות זאת, שמחתי שהצלחתי להקדים כי חשוב לי לבחון את ההתנהלות שלפני הפגישה - איך אדם נכנס למרכז, אומר שלום להילה, מתיישב על ספת ההמתנה, מכין לעצמו לשתות או חומק לשירותים. האם הוא עסוק באובססיביות בטלפון? האם הוא מתבדח עם הנוכחים בחלל הכניסה? שפת הגוף, המבט, המילים שנאמרות ואלו שלא כבר מגלים לי עולם ומלואו עוד בטרם התחלנו להכיר באופן רשמי.
כשאוהד נכנס, ניכר שלא חסר לו ביטחון עצמי. הוא מפגין נינוחות כמעט מפתיעה אל מול המעמד - פגישת היכרות לתהליך עומק ליצירת זוגיות. אנשים רבים נבוכים ברגע הזה, וברוב המקרים הם מפשירים ברגע או שניים שלאחר מכן. אצל אוהד זה היה הפוך: רק אחרי שנכנסנו לחדר והדלת מאחורינו נסגרה, המבוכה החלה להתגלות בו. "אני לא כל כך יודע מה להגיד", הוא אמר ושפת גופו שידרה חוסר נינוחות משווע. "אני לא יודע מה הבעיה שלי, אבל אני לא מצליח להיות אני. בסיטואציות רומנטיות אני זר לעצמי וממש לא נוח לי להיות בקשר. האמת היא שזה קורה ברוב הקשרים שלי, לא רק עם נשים".
כשאני מתחילה לתשאל ולהתעניין, התמונה מתבהרת. אוהד כבר בן 37 ולמעשה מאז שירותו הצבאי לא היתה לו מערכת יחסים. כשהשתחרר מהצבא הוא טייל בעולם, "חווה עד הקצה" כהגדרתו, וחזר ישר למסלול המוכר - תואר ראשון, סטאז׳, מבחני לשכה, עבודה במשרד וכו'. בכל השנים הללו מאז תחילת התואר ניקרו בדרכו הזדמנויות רבות, אבל משהו בו לא הצליח להרגיש, להתלהב או לחשוק באמת. תמיד כשהיה בסיטואציה אינטימית (לא בהכרח סקס, אלא קרבה) נבהל מעצמו ומהמעמד.
הפעם האחרונה שהרגיש באמת ואפשר לעצמו להיות נוכח ברגע, הייתה אי שם בקולומביה, ומאז זה לא קרה. "ובכלל, אני אדם כל כך אחר היום", הוא נאנח בצער. אני נאחזת במשפט הזה ומבקשת הבהרה, והוא מתאר את הספק נער-ספק גבר שהיה עד אותה הנקודה - סקרן, פעלתן, מצחיק ו"קצת מופרע", כהגדרתו. איש של אנשים. משופע באהבות. עם טמפו פנימי מסחרר. בלגניסט.
"עשיתי סמים, חייתי אקסטרים, בדקתי גבולות. כשחזרתי לארץ, אבא שלי הושיב אותי לשיחה שלא אשכח בחיים ואמר לי - תאסוף את עצמך. זהו, נגמרו השטויות שלך. מעכשיו אתה אדם בוגר ומבוגר. תפסיק לעשות פאדיחות ותתחיל להתנהג כבן אדם. אני זוכר שנפגעתי מאוד מהשיחה הזו, מהביקורת שהרגשתי שנמתחת עלי ובעיקר מהתחושה המכאיבה - שאבא שלי לא גאה בי. שההתנהגות שלי מביכה אותו. מאז משהו בי נסגר. הכרחתי את עצמי להרצין ולהשתנות, הפסקתי לעשות שטויות ולקחתי את הלימודים והקריירה בצורה הכי רצינית שיש. החברים שלי בהתחלה צחקו עלי, לא הבינו מה קרה".
לא רק פעם בשנה
הסימבוליות שמסתתרת במשמעות של חג פורים ממחישה בצורה מדהימה את מה שקרה לאוהד. הוא השתיק וניסה להעלים את הצל שלו ועטה פרסונה מסוימת, כזו ששירתה אותו במקומות מסוימים אבל גבתה את מחירה במקומות אחרים. מה הקשר לפורים? אז ככה - פירוש המילה ״פרסונה״ מלטינית זו מסכה, ואחת המשמעויות הפסיכולוגיות של המילה למעשה מדברת על תדמית שעוטה אדם על עצמו בחברה ויש בה מרכיב של זיוף. כשאדם מנסה להשתלב בסביבה שאינה מקבלת אותו, עלולה הפרסונה להשתלט על האישיות כליל. למעשה, זה תוצר של פשרה בין אישיות היחיד לדרישות החברה.
פורים בפרשנויות יהודיות אלטרנטיביות הוא ההזדמנות שלנו להוציא את הצל (לץ), ולמעשה להוציא צדדים שקיימים בתוכנו ואנחנו לא נותנים להם מקום מחמה של בושה, אשמה או חשש מדחייה חברתית. הרי לימדנו את עצמנו בתהליך חיברות מתמשך איך מצופה מאיתנו להתנהג בחברה, וההזדמנות להוציא פעם בשנה חלקים מהאני האמיתי שלא מקבלים ביטוי, מקלה עלינו ביתר השנה. אני מחבבת את הפרשנות הזו ועוד יותר את הרעיון, למרות שלטעמי אנחנו צריכים לשאוף ולהתיידד עם החלקים הללו בתוכנו, להבין איך לתת להם מקום ולא להסתפק בלתת להם להבליח רק פעם אחת קצרה בשנה.
אוהד שינה זהות לפני 15 שנה, או עטה פרסונה, מסכה מאוד מסוימת. כשהמשכתי לתחקר הבנתי שבכל פעם שהחל להתפתח משהו עם מישהי לאורך השנים, הוא היה עסוק בלחשוש שאם היא תגלה את האני האמיתי שלו היא לא תרצה אותו. כשהיה עסוק במחשבות ומגננות, לא היה מקום לידו לאף אחד ולאף אחת. יותר מזה, לאורך השנים נותר עם קובץ החברים שקדמו לאירוע הזה ולא פיתח קשרים משמעותיים נוספים למרות שהוא אדם חברותי. התחושה של חיים מאחורי מסכה בודדה אותו וגרמה לו להסתפק במה שיש.
אני תוהה מה הסוד האפל שהוא נושא, מה הצל שהוא מרגיש שיש בו, בפנים. ולאוהד אין על זה ממש תשובה. הוא כבר לא זוכר או לא יודע ממה הוא כל כך חושש למה הוא מתחפש כבר 15 שנה ולא מוריד את המסכה שלו.
הצעתי לו להתחיל תהליך קבוצתי. על מנת לחשוף את המקומות המוסתרים ולרפא את הפצעים הללו, הוא צריך להתחיל להכיר את מי שהוא היום, מבעד לפרסונה, והדרך האפקטיבית ביותר היא לחוות זאת בתוך קבוצה שאומנם מתכנסת למטרה חד משמעית - יצירת זוגיות, אך למעשה מציפה את כל החלקים הקמאיים והמשניים שסוגרים אותנו או מעכבים. לא רציתי לאפשר לו תנאים סטריליים. הוא בלע את הרוק וקפץ למים.
הכותבת מאמנת אישית וזוגית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
לפנייה לכתב/ת 
