רוב האנשים לא מתחילים קריירה בגלל תינוק בוכה בעגלה וכמה שקיות מהמכולת שצריך להעלות אל הדירה בקומה השלישית.
רובנו לא מגיעים לפריצת דרך מחשבתית משנה חיים כשצרחות של ילדים נשמעות ברקע. אנחנו רוצים להגיע הביתה בשלום, ושיהיה קצת שקט, אם אפשר. אבל דניאלה לונדון דקל היא לא רוב האנשים, וההבנה שיש לה משהו חשוב לומר קרתה לה בחדר המדרגות לפני 17 שנה.
"מיכאל, הבן הבכור שלי, היה אז בן שנה ובדיוק התחיל ללכת", היא נזכרת. "הלכתי איתו למכולת. חזרנו הביתה עם שקיות והייתי צריכה להעלות אותן למעלה. זה גיל כזה שאת לא יכולה לעזוב אותם לבד. הייתי צריכה לקחת אותו על הידיים, ולא יכולתי גם לקחת אותו וגם את השקיות".
מה עשית?
"הוא ישב בעגלה, קשרתי אותו ואמרתי, 'חכה שנייה, אני עולה עם השקיות ואני תכף ארד ואקח אותך'. הוא התחיל לצרוח. אמרתי לו, 'בסדר, אוקיי'. הוצאתי אותו מהעגלה, עליתי שלוש קומות, הנחתי אותו ליד הדלת, ואמרתי לו, 'חכה פה'. ואז הוא בכה שהוא רוצה לרדת איתי. ירדנו שוב".
נפלא.
"אז הבנתי שלעולם לא אצליח להגיע הביתה עם ילד ושקיות מהסופר, ושאני לא אצא מזה. זה היה הקומיקס הראשון שעשיתי, ושלחתי אותו לרמי רוטהולץ, אז עורך 'העיר'. זה היה הרגע שבו הבנתי שיש לי מה להגיד ושאני יכולה לעשות קומיקס".
לטור ההוא מתחילת שנות ה־90, שהתחיל את הקריירה המפוארת שלה כקריקטוריסטית ומאיירת, קראו "חמודי". הוא הפך לקאלט בגלל שלונדון דקל הציגה בו קול לא מתנצל. היא לא התאפקה מלהגיד: ילדים זה שמחה, בעיקר כשהם ישנים צהריים.
"כאמא צעירה כל הזמן הייתה לי תחושה של נואשות", היא משחזרת, "שאני לא אגיע לשעה של השינה, שאני לא אצליח לעבוד כי הילד חולה. 'חמודי' תפס בגלל שכשהיינו ילדים, דיברו על לעשות כבוד לילדים, והקול שיצא מ'חמודי' אמר, 'סליחה, אנחנו אמהות נפלאות ואנחנו מגדלות מפלצות קטנות'. אמהות הזדהו, כי הוא לא היה חמוד, אלא מה שילדים הם".
כמעט מזניחנית
זו שעת צהריים מוקדמת בביתה של דניאלה לונדון דקל (49) והיא בדיוק מכינה מג'דרה. בחצר ביתה במזרח תל אביב מטיילת חתולה שחורה שאימצה המשפחה, מהמרתף עולים קולות של נענע, התוכית שלה, ויש שקט. כבר לא צריך לרוץ עם תינוק ושקיות מהמכולת. תחושה שהחיים, טפו טפו, הסתדרו.
מיכאל, התינוק שבכה בעגלה, הוא כבר חייל קרבי בצנחנים. לא מזמן כתבה במדור שלה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מה חשבה על המשימה שקיבל בשטחים ("הבן שלי לא בא הביתה כי הוא היה צריך לשמור על ההוזים העליזים"). הטקסט מצא את דרכו לפייסבוק, ונחשו מה קרה?
צפית את התגובות המתלהמות?
"תשמעי, הוא מספר שבכל המחלקה שלו אין אף אחד מתל אביב. זה מגעיל אותי נורא שהצבא הפך להיות ציונות דתית, רוסים, וקצת מושבניקים וקיבוצניקים. רובה של הבורגנות, חבריי הטובים, הרימו ידיים. נראה להם הגיוני להוציא פטור בגלל ריטלין. אני זועמת".
"אנחנו חיים במדינה מסוכנת, ולמרות שאני שמאלנית, צריך צבא וכולם צריכים להיות שותפים. אני כועסת על כאלה שמחליטים מה טוב לילד שלהם. בעיניי זו התפרקות של הדמוקרטיה. אני קרועה כי הוא עושה דברים שלא הייתי רוצה שיעשה, והוא מסתכן, לא רק בחייו, אלא בחיי כי אם יקרה לו משהו, החיים שלי נגמרים".
אנחנו יורדות עם קערות מג'דרה חמה אל קומת המרתף. שם נמצא חדר העבודה המרווח שלה, שממנו כתבה את המחזה "עובדים על הזוגיות" בכיכובם של יוסי מרשק וליליאן ברטו, שתכף נדבר עליו. לונדון דקל נשכבת על מזרן זוגי שמונח על הרצפה, מזמינה אותי להצטרף ומביאה אלינו את נענע, שתשוקתה למזמוזים אינה יודעת שובע.
לונדון דקל, היום בעלת הטור השבועי "עמוד הבית" ב"ידיעות אחרונות", יוצרת הסדרה "יום האם" (שעונה שנייה מתוכננת לה ב"קשת"), החלה את דרכה המקצועית כגרפיקאית בעיתון "חדשות", ורק אחר כך למדה את המקצוע ב"בצלאל".
היא המשיכה כגרפיקאית ב"ידיעות אחרונות", נסעה לניו יורק לשנתיים, חזרה, התחתנה, ושנה לאחר לידת בנה הבכור התפרסמה עם טור הקומיקס ב"העיר" וב"הארץ", שם איירה גם קריקטורות פוליטיות ואת הטור "המילון המשפחתי". היא כתבה ב"לאשה" טור בשם "אחת משלנו", הנחתה בטלוויזיה ("זמן הורים"), ופרסמה ספרים ("חמודי" ואחרים).
ואולי צריך בכלל להתחיל בעובדה שהיא בתו האמצעית של איש התקשורת ירון לונדון ונירה ז"ל, אשתו של ד"ר משה דקל, רופא ילדים שגדל בבית מסורתי, חזר בתשובה אחרי מות הוריו והותיר אותה לבדה בחילוניותה, ואם לחייל (18) ולשתי תיכוניסטיות (תמרה, 17 והללי, 12).
האימהות הביאה איתה כמה תובנות. "למשל, שאני לא חרדתית, אי אפשר לתאר כמה, אני כמעט על הגבול של המזניחנית. למדתי גם שאני חסרת סבלנות ויש דברים שלא מעניינים אותי. היו לי כל מיני תמונות רומנטיות שאני עושה עם הילדים משחקי קופסה על השטיח. לא עשיתי את זה אף פעם. אני גם שונאת גינות. אני יותר חברה של הילדים שלי מאשר אמא שלהם. כשמיכאל התחיל עם בחורות הייתי עוזרת לו לנסח סמסים, ומה זה השגתי לו, אין לתאר".
בקיץ היא עומדת לחגוג יום הולדת 50, ולמרות שהיא נראית כמו מי שההצלחות הגיעו אליה על מגש של כסף, היא לא מרגישה כך. "המאבק שלי בתוך העבודה הוא עצום. אין לתאר כמה גרסאות וכמה טקסטים אני מתקנת. והיו לי גם כישלונות. ניסיתי לעשות שני סרטוני אנימציה של חמודי וזה לא הצליח. זרקתי קרוב ל־50 אלף שקל לפח ואמרתי, לא נורא, מגיע לך פעם אחת להיכשל, זה טוב לאגו".
שינוי הקידומת מטריד אותה: "אני כל כך מתכוננת לגיל 50, מגיל 40 אני מאמנת את עצמי להיות בת 50, אז אני לא בשוק. אני כל החיים מתכוננת למוות".
מה זה כל החיים?
"בגיל ארבע לקחו אותי לפסיכולוג כי לא הפסקתי לדבר על המוות. אני לא זוכרת אפילו יום אחד שההבנה הזו לא הייתה חלק מהחיים שלי. מאחורי הכל, זה המנוע הכי חזק שלי. תכף זה נגמר, תכף זה נגמר, תכף זה נגמר. אני כל הזמן מרגישה את התקתוק, את שעון החול".
אפשר לחיות כך?
"הפתרון נגד הגיל והמוות זה הומור, זו הקומה הכי גבוהה של התודעה".
מה מצחיק בלהתבגר?
"להתבגר זה לא מצחיק. הניסיונות הפאתטיים להתגבר על זה, זה מצחיק. למשל, אני כבר המון זמן לא רוצה לצבוע את השיער, אבל אני עדיין צובעת, ואני לא יודעת מה משפיל אותי יותר. כי זה מעליב אותי שאני צובעת את השיער ולא מצליחה לא לצבוע. אבל אני לא מתאפרת ולא נועלת עקבים, ואני לבושה זוועה".
הרבה נשים מתחילות להרגיש שקופות מגיל מסוים. איך את עם הנשיות שלך?
"פלרטטנות אף פעם לא הייתה חלק מהחיים שלי. אני יכולה לחשוק באנשים, אבל בגלל רגש. נפטרתי מהאובססיה לצורה".
השתחררת מהצורך להיראות טוב?
"אני רוצה לא להגעיל", היא צוחקת, "להיראות בסדר. הנה עכשיו שרפתי כתם חום שהיה לי על הפנים, וגם מבחינת קמטים אני בסדר. אני עושה יוגה פעם בשבוע. אם אני לא שמנה, יותר קל לי להתלבש. בקיצור, אני רוצה להיראות טוב כדי להשתחרר מהצורך להיראות טוב".
הסוד המשפחתי שנחשף לפני שלוש שנים, כאשר עלתה סדרת הדוקו "משפחות" בערוץ 8: אחיה למחצה, יואב זהבי, 28, עורך בערוץ הספורט, גילה כי הוא בנו של ירון לונדון מרומן שניהל מחוץ לנישואיו עם מפיקת הערוץ הראשון לאה זהבי. זה קרה שלוש שנים לאחר מותה של נירה, ולונדון דקל השתתפה בסדרה.
"תמכתי ביואב שישתתף בסדרה", היא אומרת, "הרגשתי שמשהו בו יבריא אחרי שיקבל הכרה. וזה באמת עשה לו טוב. אני שונאת סודות. מהרגע שידעתי על יואב, לא היה לי אפילו גרגיר אחד של רצון להסתיר את זה".
מתי ידעת שיש לך אח?
"הייתי בת 20 וקצת. אשתו של אח שלי אמרה לו שהיא שמעה שיש לו אח. הוא אמר שזה לא נכון, ואז הוא בא אליי וסיפר לי. הלכנו ביחד לאבא שלי, והוא אמר שזה נכון. הדבר הקשה היה שאמא שלי לא ידעה ואנחנו ידענו. הרבה מאוד שנים נאלצתי להסתיר את זה מאמא שלי, ובגלל זה גם לא יכולתי להיות בקשר עם יואב".
והיום?
"היום הוא אח לכל דבר ודוד לילדים שלי. יש בנו דברים נורא דומים. הוא כל שישי פה לארוחת ערב, אנחנו נוסעים יחד לחו"ל, מדברים בטלפון. אנחנו ממש קרובים. יואב זה מתנה, וגם את לאה, אמא שלו, אני אוהבת מאוד".
את חושבת שהחיים הנורמטיביים שלך הם תיקון לדרמות שהיו בבית?
"זה לא משם ואין לי שום קיבעון לגבי זה. מחר בבוקר זה יכול להתפרק מצידי. אני אפילו קצת מתביישת שאני חיה חיים רגילים. אני חושבת שבניתי עד כה חיים נורא טובים, אבל אין לי שום פחד לפרק".
את לא נראית טיפוס שישבור שגרה.
"אני אוהבת שגרה ומעדיפה אותה על פני הרפתקאות. היא לא פחות מרתקת ממסע בהימלאיה. יש בה המון יופי וכוח. עד שהתחתנתי בגיל 30 הייתי ילדה די מופרעת. נסעתי לניו יורק בגיל 27, ושנתיים וחצי הייתי פרא מוחלט. עשיתי המון דברים והחלפתי המון בני זוג".
מתי זה נרגע?
"תמיד נורא רציתי ילדים. זה בעצם הדבר שבסופו של דבר קרקע אותי. התחתנתי בהיריון והשינוי המשמעותי היה הילדים ולא הנישואים. גם את כל הפריחה המקצועית התחלתי בגלל הילדים. האימהות לגמרי ארגנה אותי".
חומרים של סדרות דרמה בטלוויזיה.
"אני אוהבת סיפורים כאלה. אני אוהבת את זה שהחיים הם לא מה שחושבים, ושאפשר להפוך דברים קשים לעונג. זה מנחם שגם סיפור כזה שהיה כואב, בסופו של דבר יש לו צדדים מופלאים ויפים".
